*

הֲכִי נוֹרָא זֶה בָּאֶמְצַע

הַבּוּעָה הַצָּפָה בֵּין שְׁנֵי קַוֵּי הַפֶּלֶס, כֹּה נִזְהֶרֶת מֵהֵחָבֵט.

שֶׁאֵין לָהּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים.

רַק לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים הָאֵלֶּה בְּשָׁלוֹם

רַק לֹא לִהְיוֹת עָנִי

לֹא לִהְיוֹת חוֹלֶה

לֹא לְהִסְתַּבֵּךְ

לֹא

אהוד פלמור מבקש לתת בשפה עשירה וכנה שם ומקום לסימני הדרך. זוהי שירה של מי שחצה את רכס אמצע חייו, וידיעה זו המונחת תחת לשיריו מטעינה אותם בחריפות וברוך. שרטוט קווי המשפחה, הילדות, הבלאי הטבעי של הגוף ועוצמתה של הנפש, מתלכדים לכדי תמונת־מצב שמחזיקה הווה, עבר ועתיד, ויוצרים חוויה של מפגש עם חכמה עתיקה,מעין חכמת זן, בה מעיד סיפור אחד פרטי, ביתי, על דבר־מה כלל־אנושי וגדול ממנו.

(ילי שנר)