הבשורה על סופו של המוות היא בשורה שכולנו היינו שמחים לקבל. בספרו הראשון של מרדכי שרי ההתמודדות עם עובדת המוות אכן מסתימת בסוג של ניצחון, אך לא בדרך קלה. האובדן וההתפוררות של ההורים, של האהבה, של העיר, של השירה, ושל המשורר עצמו הם התמודדות ארוכה שבסופה מתרחשים אותם ניצחון ונצחיות שהאמנות מאפשרת. שרי מחפש ומוצא גאולה כזאת לא באמונה או נחמה מטפיזית, אלא מפלס לו מוצא של קבלה ואמפתיה דרך תהומות המלה והנפש, דרך תל אביב של מטה, דרך העולם הפתטי לעיתים של השירה והמשוררים, ודרך עובדת המוות המשתקפת אליו מכל ראי של החיים. "סוֹפוֹ שֶׁל הַמָּוֶת קָרוֹב," אומר באחד השירים הדוֹד ירמיהו, "מִי שֶׁלֹּא קָבַר עַצְמוֹ חַי / לֹא יִזְכֶּה לָמוּת." אבל לכל אורך הספר סבל החיים, שביחס אליו המוות נראה לדוֹד כמוצא של חסד, הוא דווקא מקור לרגשות נוגעים ללב. דרך משקפי החמלה של שיריו האב והאם הזקנים הופכים למין ילדים, דרי הרחוב הופכים קרובים אלינו, ואף עולמנו ההישגי משתקף לרגע בהשתקפות נחמלת, מחובקת.
"אֶת הַקּוּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה שֶׁלִּי הֵם עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים," הוא כותב, ומסביר שיש ספק מה היה בה: "הַקְּלִיטָה הָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת, הֵם אוֹמְרִים, אוּלַי קְרִיאַת עֶזְרָה, אוּלַי מִלּוֹת פְּרִידָה, אוּלַי שִׁיר." בשורה התחתונה של ספרו אפשר שכל ההשערות נכונות, אך לגבי השירה אין כל ספק כבר משורותיו הראשונות: סופו של המוות הוא ספרו של משורר בשל, בעל קול ונימה ייחודיים.
אֲנִי כּוֹתֵב כִּי סוּס הָעֵץ שֶׁלִּי אֵינֶנּוּ עוֹד.
כִּי הַזִּכְרוֹנוֹת נוֹזְלִים לִי מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.
כָּל יוֹם נִשְׁמָט לִי תָּו נוֹסָף מִפָּנַיִךְ.
אִלּוּ יָּכֹלְתִּי לִבְכּוֹת לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב.
