בלי תופים ובלי חצוצרות, לאט לאט, חרש חרש אבל לעומק חודרות המילים ללבבות. או במילותיה של המשוררת עצמה: "בַּלַּיְלָה עוֹלוֹת הַמִּלִּים עַל אוֹפַנַּיִם וְרוֹכְבוֹת אֶל הַלֵּב". ביד עדינה ובלב חכם מאתרת ניצה פלד את החללים שממלאים את חיינו. היא יודעת את מהות החיים, ערה לגבולות החיים ולמגבלותיהם — "הַכֹּל שׁוֹקֵעַ, אָמַרְתִּי, וּבִמְיֻחָד מִלִּים" — ועדיין מנסה להיאחז בהם ולפענח את סודם. ואת הקולות הנשגבים, החזקים, היא מנסה לשמוע דווקא בתוך השקט: "הַשֶּׁקֶט הוֹלֵךְ וְגָדֵל עַד שֶׁכָּל רַחַשׁ מְשַׁקְשֵׁק כְּמוֹ רַכֶּבֶת. אִם אֶתְקָרֵב אֶל הַיָּם וַדַּאי אֶתְעַטֵּף בִּזְעָקָה". ובינתיים, "וְעַד שֶׁאֲגַיֵּס קוֹל לְמִלָּה, יָדַי אִתֵּי חֲפִירָה לַעֲדרֹ בַּנִּשְׂגָּב. הָיִיתִי טוֹרֶפֶת אֶת חֲפִיסַת הַחַיִּים הַזֹּאת לְהַתְחִיל מִשְׂחָק חָדָשׁ". אבל החיים הם לא קלפים, ואי אפשר לטרוף אותם ולהתחיל משחק חדש. אפשר רק לכתוב שירים. ניצה פלד היא משוררת נחבאת אל השירים. אלה הם שירים שקטים, מפוכחים, שירים שאוצרים בתוכם כאב עמוק אבל חדים כמו הסכין של אמא שלה, שגם אם איבדה את חדותה עם הזמן, עדיין אפשר להשחיז אותה ולשכך את הכאב ולו בעזרת אופטלגין: "זִקְנַת אִמִּי שְׁתוּלָה אֶצְלִי בַּבֶּטֶן כְּמוֹ זִיפִים עַל סַנְטֵר. כְּשֶׁהִיא פּוֹסַעַת עַל קוֹרָה תְּלוּיָה לְמַעְלָה אֲנִי לְמַטָּה מְלַקֶּטֶת אוֹפְּטַלְגִּין וְאֶבֶן מַשְׁחֶזֶת".
ויחד עם זאת ולמרות הכול, את הזמן אי אפשר לעצור, את הנעשה אין להשיב אלא רק לכתוב אותו, לכתוב גם ברגעי ייאוש. לכתוב ולחכות ללא־נודע שאין ידוע ממנו.
בּאְֶמצְעַ הסַּפֵרֶ
רָצִיתִי לָמוּת.
שֶׁיִּשָּׁאֵר לֹא גָּמוּר.
הַמְאַוְרֵר הִמְשִׁיךְ לְעַלְעֵל בּוֹ
בְּאֶצְבָּעוֹת מְאֻבָּקוֹת.
עָצַמְתִּי עֵינַיִם.
לְחַכּוֹת אוֹ לֹא לְחַכּוֹת.
"הסכין של אמי", ספר שיריה הרביעי של ניצה פלד, הוא קובץ שירים רב־יופי, צנוע וחכם, שמספר את החיים כצעקה דוממת, כאפרוריות שאין צבעונית ממנה.
(ראובן מירן, אפריל 2015)
