אין פרידה

אֵין פְּרֵדָה אַכְזָרִית
כִּפְרֵדַת הָאָדָם מֵחַיָּיו.

הַקֵּץ מִתְהַפֵּךְ עַל צַוָּארוֹ,
מֵטִיל צֵל מָוֶת,

אַךְ:

הַיֹּפִי לוֹגֵם אֶת לִבּוֹ
וְסִמְלֵי הַנֶּצַח מֻטְבָּעִים בְּחַיָּיו.

מֵאָז למַָד האָָדָם לאְַלחְשֵ אֶת כּאְֵבוֹ,
הַשּׁוֹשָׁן הַצָּחוֹר תָּמִיד נִשְׁאַר

שׁוֹשָׁן.

תלמים בשקט הלילי, ספר ביכוריו של צביקה שחם, עומד כולו בסימן השושן. יש בו ממראות היופי הנצחי והפנימי של עלי הכותרת המתקפלים פנימה, אך גם מחוויית הדקירה של הגבעול, העומד בסימן העוקץ והקץ; במלים אחרות, זוהי שירה הבוראת באופן פרדוקסלי שתי תנועות הפוכות, הנמזגות ואף משלימות זו את זו — תנועת החלום ותנועת היקיצה. תלמים בשקט הלילי הוא ספר שירה מרתק, בו יוצק שחם קווי־מתאר של עולם נשגב, כמעט מופשט, תוך נקיטת לשון אצילית, חגיגית, הנוגעת שוב ושוב במושגי הזמן והאינסוף.
(יקיר בן־משה)

צביקה שחם — אולי בבלי דעת, אולי כגרסא דינקותא — משחזר בכתיבתו את הסגנון ששרר בעידן פריחת השירה, בהשראת גדולי המשוררים האיקוניים של התקופה שהתוו את הקו הקלאסי — אלתרמן ושלונסקי. רוב השירה נכתבה אז במשקל אנפסט בחריזה סדורה. משוררים שלא עמדו באתגר זה נדחקו אל מחוץ לשוליים.
שיריו של צביקה שחם ממוענים לקורא השולט למהדרין בעברית התקנית (הנשכחת). יחד עם זאת, לשונו עדכנית ומתכתבת בקריצה נבונה עם ביטויים וצירופי לשון עכשוויים, מנערת ומטלטלת אותם, משנה ומחדשת, מה שיוצר מתח בין דרך הגשת השיר — בסגנון התקופה דאז, לבין התוכן שמציג התרחשות פרטית רגשית — תמה מוכרת בספרות — כאירוע חדש וייחודי.
(יוסי קנוט, סופר, משורר, מתרגם)