בַּיּוֹם שֶׁלֹּא זָכִית בַּלּוֹטוֹ
לֹא יָרַד מַבּוּל
הָיָה חַמְסִין.
אֲנָשִׁים צָפְרוּ, וְאִם אָמַרְתְּ מִלָּה
צָלְפוּ אוֹתָךְ בְּשִׁנַּיִם חֲשׂוּפוֹת
קוֹקְטֵילִים הִתְנוֹדְדוּ בָּאֲוִיר
בִּזְרוֹעוֹת מְצַלְצְלוֹת צְמִידֵי בַּרְזֶל
נִכְבַּלְנוּ לַתַּעֲנוּגוֹת וְהִמְשַׁכְנוּ לִדְרֹךְ
אֲנָשִׁים כְּמוֹ עֲנָבִים
בִּשְׁבִיל הַצּוּף הַמְּצַלְצֵל

"מישהו מכוון את העדשה לדיוק מקסימלי", כתבה לטוביצקי בסיום ספרה הקודם (נסי מִלים כלליות יותר, קשב 2010). בספר שלפנינו העדשה מכוונת אל הגוף — הפרטי, המשפחתי, הפוליטי — אולם, בניגוד לספרה הקודם, הפואטיקה של הספר הזה אינה תרה עוד אחַר היפה אלא בוחרת במודע ובמתכוון בפגום, בפרום, בחלקי, בחִרחור. הנקי והמלוכלך שלובים זה בזה, והיופי, אם ישנו, מפציע מתוכם. זהו ספר פצוע, שנותן פֶּה לחולשה, וברגעים שבהם הוא יכול, גם צומח מתוכה.
(ענת לוין)