הספר "לי נקם ושילם" (דברים לב, לה): היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר מתאר ומנתח את קורותיהם של כחמישים צעירים וצעירות יהודים, שבתקופת השואה נאבקו בגרמניה הנאצית בגטאות, ביערות ובמחנות. כשנפגשו אחרי המלחמה על אדמת אירופה, נוכחו לדעת שאיבדו את כל עולמם, ונשבעו לנקום בגרמנים נקמה נוראה, עין תחת עין. זהו סיפורה הדרמטי של שנה שלמה, שבמהלכה התפזרו חברי הקבוצה בגרמניה החרֵבה, מחפשים דרכי ביצוע, נאמנים לשבועתם זו ולמנהיגם הנערץ, אבא קובנר.
זו הפעם הראשונה שבה נחשף סיפורה של הקבוצה לעומקו ולכל פרטיו, על סמך שפע של מקורות ראשוניים שהיו טמונים בארכיונים, בזיכרונותיהם ובבתיהם של חבריה וחברותיה. הסיפור מלוּוה בדיון בשאלות האנושיות והמוסריות שסוגיית הנקם מעוררת, ונכתב מתוך רגישות לכאב שהסבה השואה, ולזעקה העולה ממנה. כאן נחשף לראשונה גם היחס המורכב של הנהגת היישוב בארץ ישראל לשאלת הנקם בשעה מכרעת בתולדות העם, שבה עמדו על הפרק הסיוע לניצולים, העלאתם ארצה והחתירה להשגת ישות מדינית עצמאית.
הנוקמים לא הצליחו לממש את תוכניתם, וגם ניסיונות של קבוצות אחרות לא צלחו אלא במידה מועטה. בהגיעם לפרשת דרכים זו בחרו העם היהודי וההנהגה הציונית בדרך החיים, בבנייה של משפחות, קהילות ומדינה, וזו נקמתם.