"אני דורשת את שחרור האשה," כתבה אמה גולדמן בשנת 1897, "את זכותה להחליט בשביל עצמה, לחיות בשביל עצמה, לאהוב את מי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה." שלא כמו אנרכיסטים אחרים בני זמנה, שגרסו שדיכוי הנשים ייעלם מאליו בעולם החדש שהם ייצרו, האמינה גולדמן שמקור הדיכוי הזה בבעיות שהן ייחודיות לנשים ולכן יש לטפל בו בנפרד.

אמה גולדמן הדגישה את הצורך של האשה בשחרור כלכלי, חברתי ומיני, שחרור מהמשפחה הפטריארכלית ומחובת הילודה. את הנישואים היא ראתה כמיסוד חוקי של הזנות, וכצורה של מסחר במין תמורת קידום כלכלי וחברתי. את הכורח ללדת ילדים היא פירשה כמגבלה על עצמאותה של האשה ועל יכולתה להגיע להגשמה עצמית.

גולדמן עוררה גם את כעסן של הפעילות בארגוני הנשים, שהיו בעיניה גופים שמרניים אשר קידמו את טובתן של נשים בורגניות בלבד. בניגוד להן, היא לא חשבה שרכישת מקצוע וזכות הבחירה לפרלמנט הן הדרכים הבלעדיות לקידום מעמד האשה בחברה, וטענה כי "התפתחות האשה, החופש שלה, העצמאות שלה, חייבת לנבוע ממנה עצמה, ראשית בהכרה בעצמה כאישיות ולא כאמצעי לסיפוק מיני, ושנית באמצעות סירוב מוחלט לתת למישהו אחר זכות על גופה וסירוב לשרת את אלוהים, המדינה, החברה, הבעל, המשפחה וכו'..."

נחישותה של אמה גולדמן להביע את רעיונותיה בפומבי הביאו אותה להתנגשויות חוזרות ונשנות עם הרשויות ולמעצרים תכופים, לעתים במהלך הרצאות. היא נכללה ברשימת האנרכיסטים המסוכנים ביותר באמריקה, ובסופו של דבר נשפטה ונידונה לגלות.