"מִי שֶׁכּוֹתֵב, תָּלוּי עַל חוּט רוּחַ. / פּוֹעֵר שְׁתֵּי יָדַיִם עַל צְלָב בָּאֲוִיר / בֵּין בִּנְיָנִים גְּבוֹהִים / בְּאֶמְצַע עִיר" – כותבת מירי גול בפתח ספר שיריה, ונועצת בנו מבט ישיר ומטריד: כלום ניתן בכלל להיתלות על "חוט רוח"? האם לקום ולהציל את הכותב המִטלטל על צלב בנייני העיר; ואולי בכלל לעצום עיניים, לצאת מן העיר ולא לקרוא שירה? כאגרוף קפוץ ההולך ונפתח מול פנינו המשתאות, כך משתחרר לאטו, בחוכמה ובעדינות, משפט הפתיחה של הספר לכדי מבע אישי, עשיר בחושניות וברגישות אין קץ לפניה השונות של התודעה – הנקרא כדרמה מרעישה על חיי הנפש, הזכרון, הכתיבה, הבדידות והאהבה. אך לא רק. ספר שיריה של גול הוא בראש ובראשונה לשון ושפה. גול מצליחה לגעת ולשקף את מרקמיה העדינים של המציאות הודות לדיבור עז וקולע – לפעמים מפתיע בכנותו ("אֲנִי כִּבְדַת פֶּה וּבְרַק הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי מְאַחֵר / הַרְבֵּה / אַחֲרֵי רַעַם הַמַּעֲשֶׂה"), לעתים חופשי מכל מסגרת ("אֲנִי לֹא עֲלֵה הַמּוֹפְלֵטָה שֶׁלָּכֶם. / בְּעַל כָּרְחִי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלִּי סֻכָּר מִסֶּרֶטוּרְכִּי. / הָרַקְדָנִית אוֹרְנָמֶנְטִיקָה מִזְרָחִית שֶׁלִּי, / הַיְּרֵכַיִם שֶׁלָּהּ חַמּוֹת שֶׁלֹּא תַּאֲמִינוּ / מְפַזְּרוֹת זֹהַר כֻּרְכּוּם / בִּנְהָרוֹת סְמוּיִים, שֶׁפַּעַם הָיוּ בַּסָּהָרָה"), לא אחת אף מסתיר חנק של התרסה גדולה ("אֵין לִי רְחוֹב, אֵין עֵץ, אֵין אֲחוֹרֵי חָצֵר, אֵין חֲתוּלָה מִתְרַפֶּקֶת, / אֵין חֻרְשַׁת הָאֵיקָלִיפְּטוּס, אֵין מַעְיָן בַּסֶּלַע. / סֵפֶר לָבָן נָתְנוּ לִי, סֵפֶר שָׁחֹר, / אוֹתוֹת נָתְנוּ בִּי. וְאֵינִי רוֹאָה דָּבָר") – אך תמיד מדויק. "כריות האבן של אמי", ספר שיריה של מירי גול, הוא אוקיינוס לא־שקט עצום וסוער, עטוף רוחות בלהה ועונג; ועם זאת הוא אינטימי עד כאב, מחשמל בכוח לשונו – ומזמין את הקורא לאחוז בבטחה ב"חוט רוח", להתנדנד קלות, ולצאת למסע פואטי מרהיב לעומק כל מצולות העולם.
(יקיר בן־משה)