"אֶת הַפַּחַד שֶׁהָיָה תָּלוּי בַּחֶדֶר / אֶת חֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁהָפַךְ לְצֵל / אֲנִי רוֹצָה לְדַבֵּר", אומרת אביטל הררי בפתח "מחילת הארנב" ומסמנת בדיבור אחד הן את הפחד, והן את הכוח והשחרור שעולים בשיריה. בתמונות חיות ומכמירות לב מעלים השירים לעיני הקורא את ילדותה של הכותבת, בית של "שִׁבְרֵי זְכוּכִית וְקִירוֹת בּוֹכִים". תחושות הכאב והמחנק עולות גם בהמשך הספר מתיאור האם הדועכת וחיי המשפחה. עם זאת – ולא רק בזכות הפואטיקה הרעננה שלו – "מחילת הארנב" אינו ספר של התקרבנות, אלא ספר של ריפוי וחזון. אצל הררי מחילת הארנב מארץ הפלאות של עליסה היא מעבר מחושך אל אור גדול שממתין בקצה המחילה: הכאב מוביל להזדככות, והקושי – להתבוננות. צריך, היא אומרת, "לִכְתֹּב מַיִם / כְּדֵי לִשְׁתּוֹת", ואכן לאורך הספר כולו כתיבתה היא כתיבה מתבוננת ומכוננת; כתיבה רצופת תובנות, אבל לעולם לא מרוחקת. המגע המרגש שלה עם מראות הטבע – הים, הציפורים, הפרחים והאור – הוא מגע גואל, מגע שדרכו היא מתחברת אל חופש חדש, אל יופי ואל אהבה חדשה. מתוך כך גם חוויית הקריאה ב"מחילת הארנב" היא כמין מעבר מזכך בכור המצרף של החיים. "אֲנִי מְזִיזָה אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ לַחַיִּים / כְּמוֹ שֶׁמְסִיטִים וִילוֹן כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ", אומרת הררי, ואנחנו – דרך שיריה – אכן רואים לרווחה. "מחילת הארנב" הוא ספרה הראשון.

הַחַיִּים אֵינָם

הַחַיִּים אֵינָם יְכוֹלִים לִכְתֹּב בִּקְצָרָה כֵּיצַד
שַׁחַף לָבָן מִתְיַשֵּׁב עַל עַמּוּד
וּמַחֲזִיק קֶסֶם כָּחֹל
צְלִיל שֶׁל מַיִם
וְאוֹתִי