עַכְשָׁו בָּרֶגַע הַזֶּה
כְּשֶׁהַפַּחַד אָסוּף כְּאֶגְרוֹף
וְהָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בֶּטֶן רְפוּיָה
אוּכַל לְשַׁחְזֵר מַה קָּדַם לְמָה
אֵיךְ הִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים
וְאֵיךְ אֲנִי מְצוּיָה כָּאן בַּמַּצָּב הַזֶּה שֶׁבֵּין לְבֵין
עֲדַיִן בִּקְדַם הַחְלָטָה
וְיֵשׁ מִין רַעַד שֶׁפּוֹתֵחַ
שֶׁסּוֹגֵר


השירים בספר זה, כמו הזמן — אינם מתכלים ואינם דוהים. העיסוק בזמן הוא אינסופי, כמו הזמן עצמו, והמשוררת נוטלת מתוכו פיסות ומעבה אותו במחשבות פילוסופיות והרהורים. חלקו השני של הספר הוא כחומר ביד היוצר; המשוררת משחקת בו ומהתלת. תמהיל זה של תשוקה לאהבה המקבלת ביטוי ארוטי מרתק והעיסוק פילוסופי בזמן מעניקים לשירתה המיוחדת של תמי כץ־לוריא ארומה מרתקת ונדירה.
(ציפי שחרור, משוררת וסופרת)