"הִיא חִפְּשָׂה בְּנפְַשָׁהּ / אֶת מְסַפֵּר הַסִּפּוּרִים, / וְרָאֲתָה אוֹתוֹ לְעֵת עֶרֶב, / לִבּוֹ פְּעִימוֹת מִדְבָּר", מספרת אירן דן, מספֵּר מספֵּר הסיפורים. כמו מתוך אלף הלילה והלילה של נפשנו שירתו־שירתה, מעמידה סיפור אהבה בלתי־אפשרי שהוא גם משל רוחני לכיסופי הנשמה, ולאהבה וגעגוע שגם המוות אינו יכול להם.

לִבִּי הִתְגּלְַגּלֵ לְפרְַפּרַ,
חַיָּיו יוֹם.
לְאִטּוֹ פָּרַשׂ כְּנָפָיו,
נָחַת עַל לִבְּךָ.
כּשְֶׁהלָכַתְּ ממִּנֶּיִ
מֵת לִבִּי.

לשונה המיוחדת, הרוויה זכרי מזרח, היא חלק ממעוף הדמיון המשכנע כל כך של ספר ביכורים מז'ורי זה. גם בחלקיו הביוגרפיים של מספֵּר הסיפורים, המזרח הוא שורש מחצבתה ומולדת לשונה של דן, וגם בהם אמת־הנפש ואמת־העובדות מתערבבות זו בזו לבלי הכר. בריאליזם הפנטסטי של שירתה מתחילות תולדות הדוברת ומשפחתה בבֵירוּת, אבל מחדש, או שמא במקביל – באותו כוח סיפורי כובש – הן חוזרות גם לטטוּאן, לחלבַּ וליפו, כששוב ושוב באותה תנופת־דמיון מרשימה השירים מתאכלסים בגלריה של דמויות ודוברים שונים, שמילים ספורות מספיקות לאירן דן כדי להפיח בהם חיים שלמים – אלֶגרייה, שְקוֹלניק החייט או ילד מת המדבר עם אמו, ולצִדם מָסאוֹ אמן הבונזאי, אינדיאני זקן או פליט חרב שאיבד את זהותו:
"הָיִיתִי פָּלִיט / רוֹאֶה אֶת צְעָדָיו / שֶׁל הפַָּלִיט / שֶׁהוֹלֵךְ לְפָנָיו. /זָכרְַתִּי אוֹר נֶאֱחָז בַּחַלּוֹנוֹת/ וְנוֹפֵל".
בפואטיקה הייחודית של דן דווקא בתערובת המציאות והפנטסיה הזו היא מצליחה לשרטט עולם אישי ומסע נפשי־רוחני באופן משכנע ואמין יותר מכל הרצאת דברים הדבקה בעובדות ביוגרפיות לבדן. בכוחו השירי ובתנופתו הנרטיבית מספֵּר הסיפורים הוא ספר לא צפוי, תרומה יוצאת דופן למדף השירה העברית החדשה.