לכאורה מגולל הרומן בהיכלי מלך סיפור עתיק שכולנו מכירים: על שמואל הנביא שנכנע לדרישת העם והמליך עליו לא מלך אחד אלא שניים, ועל היריבות המרה שפרצה בין שני הנמשחים — שאול ודוד. אלא שהסופרת, עדה אמיכל ייבין, אינה מהססת להעניק לסיפור התנ”כי חיים חדשים. היא מגייסת דמיון יוצר ותעוזה פרשנית יוצאת דופן על מנת לפתוח לנו צוהר אל מה שהתרחש בסבך חייהם הפרטיים, החשאיים, של גיבוריו, ובדרך זו מאפשרת לנו להתוודע לסודות שאפילו המספר התנ”כי לא ידע או חשש להסגיר.
שמואל ושאול, אלקנה ועלי, מיכל ובעלת האוב, דוד ויהונתן — כולם הופכים לבני אדם בשר ודם לנוכח עינינו. ובעקבות ההעמקה הפסיכולוגית נרמז גם מקומו של אלוהים בסיפור, שכן שוב ושוב מתגלות עוצמותיה
של ההתנגשות בין היצר האנושי לצו האלוהי. כל אחת מדמויות המפתח ברומן מעניקה לנו גרסה משלה להתנגשות הזאת — למתח שבין תשוקה המתפרצת ממעמקי הנפש לבין ההכרח לציית, ובלית ברירה להיכנע,
לכוחות גדולים יותר, הסוחפים הכול בדרכם. מי באמת היה שמואל, ומה היה טיב החזיונות שהפכו אותו לנביא? מה עיצב את רוחו הסוערת של שאול, למה הומלך ולמה הושלך? ומה היה אופיים של חיי הגוף והשכל, הדת והעם, בישראל של ראשית עידן המלוכה? עם השאלות הללו ורבות אחרות מתמודדת ייבין ביושר נוקב, לפעמים אכזרי, ובמקוריות עוצרת נשימה.