בתחילת שנות התשעים, לאחר רומן חטוף עם מתנדב גרמני, עזבה לאה סורקין את הקיבוץ והגיעה לתל אביב, שם הקימה מסעדה טבעונית חסרת פשרות והתניעה את חייה השמאלניים־פמיניסטיים־רדיקליים. את בנה היחיד ליאור חינכה מינקותו להיזהר ממזון מעובד, בשר, קמח לבן, ממתקים, ירקות סולניים ויתר אויבי המין האנושי.

כעת ליאור סורקין הוא סגן בגולני, סטודנט למשפטים, רכז סניף הליכוד באוניברסיטת בר אילן ומתמודד על ראשות אגודת הסטודנטים. נוכח דעותיה הרדיקליות של אמו הוא מנסה לשמור על אורך רוח, ואת המלצותיה התזונתיות, המחזירות אותו לתמונות ילדותו, הוא מנסה לקחת עם קמצוץ של מלח, תרתי משמע.

ליאור מעולם לא הכיר את אביו. פרלה, סבתו ניצולת השואה, נמצאת בערוב ימיה. לא נותר לה זמן רב; היא רוצה לעזור לליאור להבין למה אביו עזב בפתאומיות כשנודע שאמו בהיריון, ולעזור לו לפענח את סוד זהותו של האב הגרמני, גם אם יתגלו על האב דברים שלא ממש ישפרו את סיכוייו של ליאור בפריימריז של הליכוד. ליאור, מצדו, מנסה להבין מה מקור העוינות הכבושה בין אמו וסבתו, ומה היה תפקידו המכריע של העבר בכך – עבר שעדיין מדמם. המידע המתגלה אט־אט מפרלה ומכיוונים אחרים, בלתי צפויים, משנה את חייו של ליאור.

ברומן לכי לעזה! משרטט אהוד אמיר בשפה חדה ובכנות כובשת פוליטיקת זהויות קיצונית, סאטירית, מוגזמת לכאורה, אך בעזרתה הוא מאיר באכזריות את ההוויה הישראלית ואת רגעיה המכוננים, רגעים שנטועים עמוק בימים אחרים, רחוקים ואפלים, בהיסטוריה של העם היהודי.