ש י ק ו  ש ו ו ר ץ

לְהַמְשִׁיךְ לְהַאֲמִין שֶׁנָּחוּץ

לְלַמֵּד תַּרְבּוּת עִבְרִית וְאַהֲבַת הָאָדָם

לַמְרוֹת כָּל הַמִּתְחוֹלֵל בַּחוּץ,

לְחַנֵּךְ כָּךְ בְּלִי שֶׁהַקּוֹל יִרְעַד

בְּלִי שֶׁיָּבוּזוּ לַמּוֹרֶה הַהוֹזֶה

הַשָּׁקוּעַ בַּהִיסְטוֹרְיָה וְלֹא בַּהוֹוֶה.

הַמּוֹרֶה,

הַכֹּל כַּשּׁוּרָה?

אֵיפֹה הָיִינוּ?

מִלמְֵל

אֵיפֹה נִהְיֶה?

מָה אָמַרְתָּ הַמּוֹרֶה?

“תלמידה חייבת לדבר על מה שבוער/ זו שירה", כותב דניאל באומגרטן באחד משירי הספר, ואכן זהו ספר שעוסק ב"מה שבוער". נושאים כמו הומוסקסואליות, הורות והוראה, עולים ישירות מתוך הביוגרפיה של המשורר אבל אינם נותרים שם, בדלת אמותיו של המשורר, אלא מציעים מבט חברתי, פוליטי וביקורתי. זו שירה שמצליחה להיות פואטית, אבל לרגע לא מתרחקת מהאנושי, מהאדם עצמו. לא לחינם אפשר למצוא בספר שירים רבים שנוגעים לאנשים כמו אאיד אל חלאק, יונתן היילו ואחרים. זו בעיקר שירה שמאמינה בעצמה ובכוחה לשנות, ובמחויבות שלה לעשות זאת.

(אלי אליהו)