מדוזות
הַמֶּדוּזוֹת וַאֲנִי שׂוֹחוֹת
לְלֹא מִדָּה וְלֹא בָּעוֹנָה.
אֲנִי נִזְהֶרֶת בְּיָפְיָן הָעֲנָק, הַלָּבָן.
זֶהוּ הַיָּם שֶׁלִּפְעָמִים בּוֹלֵעַ
אוֹתָן, כְּמוֹ מָזוֹן לֹא אֻכָּל.
מֵקִיא אוֹתָן תְּלוּשׁוֹת, פְּרוּקוֹת,
גּוּף רַךְ עַל הַחוֹף
בְּקֶבֶר אֲחָיוֹת.
אֲנִי נִזְהֶרֶת גַּם בִּטְרָגֶדְיוֹת.
אֲנִי לֹא רוֹצָה לְבַיֵּת בְּתוֹכָן
מֶדוּזוֹת מֵתוֹת,
אֶת הָאָבִיב הַזֶּה, הָאָיֹם.
שירתה של כרמית רוזן היא בת המקום ומראת המקום. היא עולה בקול צלול וייחודי מהים של בת גלים וזולגת אל הקזינו הישן, אל העיר התחתית, אל ביתה הפרטי אבל גם אל חופיה של עזה והלאה עד אילת או ספרד. בזרימה סמיכה, פועמת, עולים הגלים ומציפים חלק אחר חלק בעולמה הגאוגרפי, המטאפורי אבל גם הנפשי של המשוררת. הים שוטף ונשטף עם נוזלי הגוף: הרוק והדם, הזיעה, הדמעות וחלב האם. בהסתכלות אישית מחד אך אקולוגית ופוליטית מאידך, מצליחים השירים לגאות ולחשוף לסירוגין איים של מציאות ובבואתה. אלו משקפים אוזלת יד, חמלה, חרדה, אהבה אמיתית ותקווה לגבי עתידם של שוכני הים והשוכנים לחופיו. אם המשוררת היא בת ים בעצמה, אז שיריה הם בת קול המכשפת את הקורא.ת במתיקות ובאימה, ובעושר השפה, עד אין רצון לחזור אל חוף המבטחים שבטרם הקריאה. טביעת הרגל של הספר גם על שום סכנת הטביעה, אבל היא המותירה חותם פואטי שאינו נמחה.
מאיה ויינברג
