"... הנחת היסוד שלי היא שאלתרמן איננו זקוק לאפולוגטיקה — או לפחות, לא יותר מכל משורר אחר... מי שזקוק לאפולוגטיקה יותר מתמיד הוא דווקא זך, שללא ספק נהנה זמן רב מדי ממעמדו הכפול כקטיגור מתוחכם של אלתרמן — קטיגור המצויד בכלים אנליטיים חזקים — וכחוקר של אלתרמן באותם כלים עצמם..."
ספרו החדש של גידי רשף, בחזרה לזמן וריתמוס, בוחן כמה מהטיעונים הבסיסיים נגד שירת אלתרמן כפי שבאו לידי ביטוי בשניים ממאמריו המרכזיים של זך: הרהורים על שירת אלתרמן, זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית. בין השאר נבחנות השאלות הבאות: האם נכון לאפיין את הריתמוס של אלתרמן באמצעות "חזרתו של הזהה", כפי שניסה זך לטעון בזמנו? והאם מושג הזמן המהפכני שטבע הפילוסוף ברגסון — מושג "המשך" — יכול לסייע לנו להבחין בין כתיבה במשקל לכתיבה בריתמוס חופשי?
זהו ספרו השלישי של גידי רשף. ספריו הקודמים הסביב־מילניום־פרלוד (2000), ו נורת (2001) יצאו בהוצאת בבל.