תחנון של סתיו
סתְָו.
אֲנִי נוֹשֵׂאת בְּתוֹכִי שָׁמַיִם רֵיקִים.
לַהֲקַת צִפּוֹרַי נָדְדָה זֶה מִכְּבָר,
בּלִעְ דַָי.
כָּאן לְמַטָּה,
צִפּוֹרֵי־שֶׁבֶת שֶׁאִחֲרוּ מוֹעֲדָן,
נֶאֱסָפוֹת פְּרוּעוֹת נוֹצָה
גְּזוּלוֹת מָעוֹף.
בַּחֲדַל עֵת־מְעוֹפָן
הֵן נוֹפְלוֹת אַפַּיִם
בְּתַחֲנוּן שֶׁל סְתָו.
רבים משיריה של ללי אלכסנדר מסתיימים במחיצת אגרוף של עצב תהומי. זוהי שירה בוגרת ובשלה, המטיילת במחוזות הכאב והיופי, ועושה בבית המדרש היהודי־גברי כבשלה; שירה שחומדת את נכסי הגברים וכואבת את כאב הנשים; שירה שרוקמת פסוקים ומקורות למעשה רקמה עדין ובועט בו בזמן. פצעי העולם הם גם הפצעים שלה, ואין בינה לבינם שטחי הפקר שיגנו על נשמתה. (רוחמה וייס, פרופסור לתלמוד, סופרת ומשוררת)
שירתה של ללי אלכסנדר נוגעת בשרירי הנפש ומעמידה עולם פנימי הנע בין תהומות לחלומות, בין שדה לבית. זוהי שירה חושנית ורוחנית כאחת, שבה טמונות איכויותיה המגוונות של היוצרת — אישה, ציירת, מטפלת. מראות טבע ואמנות, הדי קולותיהם של חז"ל ומקורות יהודיים מגוונים, מהמקרא ועד לספר הזוהר, נשזרים לשירה עשירה, שבלבה פקוחה עין רגישה ואמיצה. (סיון הר שפי, משוררת)