‘לא על החרסים לבד חי האדם אלא גם על הלחם, מדוד שלך לנצח’. הקדשה זו כתב בינואר 1953 דוד, בעלה של פרופ’ רות עמירן, בפתח ספר שקנה לה במתנה, והיא מבטאת יותר מכול את דרך חייה מאז הייתה בשנת 1939 לבוגרת הראשונה של החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. בחירתה של רות בארכיאולוגיה לא הייתה מקרית, היא ראתה במדע זה משהו שקושר אותה לארץ, לתרבות, לאנשים שחיו במקום הזה, שאליהם היא הרגישה שייכות, וכל מה שקשור בהם קשור גם אליה. רות הקדישה את כל חייה למדע, והישגיה הרבים מציבים אותה ברשימה נכבדת של חוקרות שמקומן לא ייפקד מפנתיאון הארכיאולוגיות החשובות של המאה העשרים. מחקריה הרבים משמשים עד היום בסיס איתן להבנתנו את תולדות העבר, ותרומתה רבה למחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל בפרט ושל המזרח הקדום בכלל.

ספר זה מביא את סיפור חייה של רות. עשייתה המגוונת לא הצטמצמה לכיוון מחקר אחד בלבד. כך במחקריה בתחום הקרמיקה הקדומה, בפעולתה החלוצית לשילוב המדעים בארכיאולוגיה, ובשמונה עשרה עונות החפירה בערד הכנענית. בנוסף, מובא בספר דיון מחודש בכמה מחפירותיה, מתואר המחקר הארכיאולוגי בימי המנדט, ונדונות סוגיות בקשר שבין ארכיאולוגיה ולאומיות המתייחסות לראשית המחקר הארכיאולוגי הישראלי למן שנת 1948 ואילך. סיפור חייה של רות, אפוא, הוא גם סיפורה של הארכיאולוגיה הארץ־ישראלית למן שנות השלושים של המאה העשרים ואילך.