העיסוק המסמא בתוכן דוחק את הנחיצות לבחון ולערער את הידע הפוליטי שברשותנו דווקא באמצעות שאלות העוסקות בתשתית, במנגנונים ובתהליכי ייצור ויישום. לשם כך אנו פונות לשדה התרבות החזותית כמרחב אלטרנטיבי העשוי להעניק מפתחות לקריאה ולהפעלה מחודשת של התבניות והמנגנונים שבאמצעותם אנו רוכשים ומקנים ידע. במילים אחרות – אנו מבקשות להמיר את החיפוש המתמשך אחר נרטיב אלטרנטיבי בחיפוש אחר אלטרנטיבה לנרטיב, כפרקטיקה פוליטית חיונית.

אנו חיים בתקופה של פוסט־אמת וריבוי אמיתות, של גלובליזציה מואצת שמביאה לשבירת גבולות אך גם להתמוטטות הדמוקרטיה ולריאקציה של מדינת הלאום. בהקשר המקומי, המאבק בין הנרטיבים השונים שמבנים את החיים בישראל־פלסטין מגלם תפקיד משמעותי בשימור הסכסוך וגורר עמו ניסיונות חוזרים ונשנים של האשמת האחר בביצוע עוול היסטורי. על רקע מציאות החיים העכשווית בישראל, אנו מבקשות להניח בצד, ולו לרגע, את העיסוק המתמשך שהיא מספקת לנו בנרטיבים היסטוריים ולאומיים ולהציע מבט אחר, החורג מעיסוק בתכני הנרטיבים עצמם.