צריך היה לחלץ אותנו מתחת לקיץ

שׁוּם דָּבָר טִפְטֵף וְלֹא יָנַקְנוּ יוֹתֵר
מִתּוֹךְ יָמִים זְהֻבִּים שֶׁאִבְּדוּ זָהֳרָם
וְהִצְהִיבוּ פִּתְאוֹם
("הִצְהִיבוּ! הִצְהִיבוּ!"
יָכֹלְנוּ לִצְעֹק לְעֶזְרָה)
אוֹ יָכֹלְנוּ לִתְחֹב אֶצְבָּעוֹת
בֵּין קוּרֵי גְּדוֹת תַּיִל
וְלִמְשׁוֹת עַצְמֵנוּ מִתּוֹךְ
אַדְווֹת אַבְקָנִים אֲפרֹוֹת
אוֹ יָכֹלְנוּ לִטְבֹּעַ

טפח אחר טפח, ב’פעימות קלופות’, נגלה אלינו עולמה של משוררת ההולכת ומתרחקת מסביבתה הטבעית ונאחזת בשפה כאפשרות של בית. בדרך בבית הוא ספר ביכורים מרשים ועדין, שניגש בזהירות גדולה אל לב הוויה רוחשת ומנסה למפות את המתח המתמיד בין כמיהה וגעגוע לשייכות (לשפה, למולדת, לאם) לבין חוויה של תלישות ועקירה (הניסיון להכות שורשים במרחב חדש ובארץ ששפתה זרה, תוך געגוע מתמיד לשפת האם, וגם לאם הקונקרטית שהלכה לעולמה).
המשוררת, שרק לכאורה נתונה במצב סביל ומניחה לזמן ולאירועים החולפים להותיר בה את חותמם (‘כָּל הַזְּמַן קוֹרֵם פֹּה זְמַן / מַשְׁאִיר בָּךְ סִימָנִים / מָה אַתְּ מַשְׁאִירָה בּוֹ?’) למעשה נוקטת עמדה פעילה כשהיא מתבוננת בדברים ומעניקה להם שמות. באמצעות התבוננות פעילה זו, מתביעה שירתה של פלדברג את חותמה בהתרחשויות שרירותיות כביכול ויוצרת גשר שבכוחו לקרב אליה את המוכר והרחוק מחד, ולביית את נוכחותו של הזר או הנעדר מאידך.
(לי ממן)