"דיוקן זואולוגי: לקסיקון" הוא ספר על יחסים בין הכותבת לאנשים ולבעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים. פרקי הלקסיקון נעים באזורי הסְפר בין פרוזה פואטית, מסות ביקורתיות ושירה, ומשרטטים חשבון נפש על התהום הפעורה בין בני אדם מקבוצות שונות ובין בני אדם לבעלי חיים; על יחסי אהבה והזדהות לצד ניצול ועיוורון; על כאב ועל יופי מכמיר לב.
לספר זה קדמו "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (פרדס, 2011), ספר עיוני שתואר כספר "נחשוני" (סבינה מסג) ש"השיק את השיח האקופמיניסטי בישראל" (חנה הרצוג) וספר השירה "גרר ועילוי" (עולם חדש, 2014).
מדברי הביקורת על ספר השירה: "עדנה גורני הופכת את תחום עיסוקה, צפרות ואקולוגיה, למטאפורה אנושית ופוליטית בשירתה. שוב ושוב היא בוחנת את יכולתו של האדם, ובעיקר את אי־יכולתו, לעוף מעל למכשולים, לגבולות וליצריו הרעים" (ניצה בן־דב); היא "לא חוסכת מעצמה ומהקורא חשבונות נפש, [...] בפיכחון מוחלט, בעין שאינה מחמיצה פרטים ובלב שאינו מעגל פינות" (מאיה ויינברג).

הִיא הִבִּיטָה בִּי, הֵרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׂעִירָה וְהִצְמִידָה אֶת
כּףַ יָדָהּ לִזְגוּגִית הַחַלּוֹן, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת. הִנּחְַתִּי אֶת כּףַ
יָדִי מוּל כּףַ יָדָהּ. כָּרִית מוּל כָּרִית, אֶצְבַּע מוּל אֶצְבַּע, עַיִן מוּל
עַיִן, וּבֵינֵינוּ, בֵּינִי לְבֵינָהּ, שָׁקוּף.