"דיוקן זואולוגי: לקסיקון" הוא ספר על יחסים בין הכותבת לאנשים ולבעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים. פרקי הלקסיקון נעים באזורי הסְפר בין פרוזה פואטית, מסות ביקורתיות ושירה, ומשרטטים חשבון נפש על התהום הפעורה בין בני אדם מקבוצות שונות ובין בני אדם לבעלי חיים; על יחסי אהבה והזדהות לצד ניצול ועיוורון; על כאב ועל יופי מכמיר לב.
לספר זה קדמו "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (פרדס, 2011), ספר עיוני שתואר כספר "נחשוני" (סבינה מסג) ש"השיק את השיח האקופמיניסטי בישראל" (חנה הרצוג) וספר השירה "גרר ועילוי" (עולם חדש, 2014).
מדברי הביקורת על ספר השירה: "עדנה גורני הופכת את תחום עיסוקה, צפרות ואקולוגיה, למטאפורה אנושית ופוליטית בשירתה. שוב ושוב היא בוחנת את יכולתו של האדם, ובעיקר את אי־יכולתו, לעוף מעל למכשולים, לגבולות וליצריו הרעים" (ניצה בן־דב); היא "לא חוסכת מעצמה ומהקורא חשבונות נפש, [...] בפיכחון מוחלט, בעין שאינה מחמיצה פרטים ובלב שאינו מעגל פינות" (מאיה ויינברג).
הִיא הִבִּיטָה בִּי, הֵרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׂעִירָה וְהִצְמִידָה אֶת
כּףַ יָדָהּ לִזְגוּגִית הַחַלּוֹן, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת. הִנּחְַתִּי אֶת כּףַ
יָדִי מוּל כּףַ יָדָהּ. כָּרִית מוּל כָּרִית, אֶצְבַּע מוּל אֶצְבַּע, עַיִן מוּל
עַיִן, וּבֵינֵינוּ, בֵּינִי לְבֵינָהּ, שָׁקוּף.
24-06-2020 נעם פרתום, כאן תאגיד השידור הישראלי
"דיוקן זואולוגי, לקסיקון" הוא ספר מלא הפתעות, מסעיר ומענג שראה אור השנה בהוצאת פרדס. גורני עסקה בשמירת טבע וחקרה אקולוגית נדידת ציפורים ושירת ציפורים, ככה שהיא ד"ר לאקולוגיה התנהגותית אבל בימינו היא בכלל מלמדת מגדר באוניברסיטת חיפה וכותבת. הספר הזה הוא אפוא מין וריאציה סגנונית חופשית ויצירתית על הלקסיקון הזואולוגי הקלאסי. לכל חיה שהיא בוחרת להתמקד בה, לפי סדר אלפביתי, גורני נותנת הגדרה רחבה אבל אז גם מקשרת אותה לאסוציאציות תרבותיות ופרטיות. מדובר על חיבור מהמם בין אקדמיה לספרות. אם זה מה שהיו עושים באוניברסיטה - בכזאת רמה של שאר רוח וחירות אמנותית - אין לי ספק שהייתי נשארת שם לעד.
הזרימה המשוחררת של גורני בין רפרנסים ממנעדי גובה שונים של ההגות והספרות האנושית לבין איזכורים והיזכרויות - לפעמים כמעט אגביים - מחייה שלה, היא שהופכת את הספר הזה לפסיפס כה מרענן ומרתק לקריאה. באופן זה, בערך על "חמור הבית" למשל, אנחנו מתחילים בהדהוד ממיס לב של יואל הופמן על ריסי עיניה היפים של האתון, למדים שהחמור הוא סמל המפלגה הדמוקרטית מאז 1828, מתוודעים לציטוט מפליא ומרטיט על האתון מתוך מסכת אבות, נזכרים ב"הרפתקאות חמור שכולו תכלת" לנחום גוטמן ובאיה חברו של פו הדב לא.א. מילן וכמובן שלא יכולים לחמוק "מחמורו של משיח".
במקביל המחברת מציפה לתודעה ביטויים ודעות קדומות על חמורים, מפגישה אותנו עם חמורים מכוננים מימי ילדותה ועם חמור חולה אחד בהר בסיני שהיא ובן זוגה הצילו בעזרת תה מעלי ערבה שצמחה בג'בל צפצפה. מכאן קצרה הדרך עד ההיגוג של גורני על חמורים משוטטים של פלסטינים שמשטרת ישראל מחרימה. זו רק דוגמה קטנה וחלקית אחת מתוך ספר האוצרות הזה, אך היא מדגימה היטב בעיניי את המזיגה המהפנטת והאפקטיבית כל כך שגורני יוצרת בין האישי לפוליטי על כל גווניו. רוצו לקרוא!
