בעיני רוחה היא רואה תערוכה. ענקית. בצורת שמש.

בלב התערוכה נטועה כיכר עגולה, מחופה בווילונות

קטיפה עבים, עליהם מוקרן מיצג וידיאו המורכב

ממאות תמונות מתחלפות של בית כחול על חוף ים,

בכל שעות היממה, לצלילי גלים מתנפצים וקולות אדם

וצריחות שחפים.

ומן הכיכר יוצאות עשרות קרני־מסדרונות ארוכים,

קירותיהם גדושי תמונות, מתמשכים והולכים עד

לאינסוף. [...] ותמונות של היעדר. של חוסר. של כבר־לא

ועוד־לא ולעולם־לא.

התערוכה הזו לא תהיה.

היא כותבת את הטקסט המלווה לתערוכה שלא תהיה.

באותו 'טקסט לתערוכה שלא תהיה' שאותו פורשת דנה חפץ כמילון מושגים הפורט שפה אינטימית, ביתית, היא מכניסה את הקורא בסודה של משפחה אחת. באמצעות הפרישה המילונית הזו מאפשרת חפץ לקוראיה לטעום משפתו החד פעמית של הבית הכחול; וכמו בציורי הואניטאס ההולנדיים המתארות שפע בשל, אשר במבט שני מתגלה הכוח המאכל המבשר על כליונו הקרוב, כך נבעים בדיוקן המשפחתי מלא החיים גם הסדקים, ומהם בוקעים רחשיו של הנחש האורב להבטחת גן העדן של הילדות.