קוראים מכובדים על "רישומון":

ספגטי, רפי, אמא 1 ואמא 2 הן (סליחה, רפי — רוב נשי ואנחנו פמיניסטים) המשפחה האלטרנטיבית שלי. גם במובן הרגיל (לא אמא אבא וילד נקודה שלוש) וגם כי יום אחד, בעולם מקביל, אני אעזוב הכול ואעבור לגור אתן, אם הן רק תקבלנה אותי. כל טור של אילנה זפרן הוא פנינה של אושר, חיוך כמוס, מבט חם וחכם ואוהב על החיים ומשל חמוץ־מתוק על אנשים שרוצים להיות חתולים ועל חתולים שרוצים להיות... חתולים. (גיל חובב)

"רישוּמון" הפך לחלק בלתי נפרד מהתפריט התרבותי שלנו. דרך עיניהם של שני הנודניקים העצלים האלה, רפי וספגטי — שהתמזל מזלם לגדול ולהתפנק בביתן של זוג הנשים הכי תקינות פוליטית והכי תל אביביות שרק אפשר — הוא מתפקד כמעין זכוכית מגדלת של המציאות היומיומית. מגדלת, אבל גם אירונית ומצחיקה, נוגעת ללב וחכמה. (אבירמה גולן, בשם שמשון ופופסי, ושמוליק שקם בממוצע 7 פעמים כל לילה כדי לפתוח להם רק (!) את הדלת המועדפת עליהם, ואז הם חוככים בדעתם אם להיכנס או לצאת או לחכות עוד קצת, כשיהיה ממש-ממש קר)

חתולים הם "עם" מיוחד, את זה יודע כל מי שזוכה לחיות במחיצתם. לא פשוט גם להצליח לקלוט אותם ולצייר כל מחווה אופיינית. אילנה זפרן מצליחה לעשות זאת ובדרכה הנפלאה היא נותנת להם ביטוי כמי שחיים אתנו, לצדנו, רואים וחשים הכול, מעין זווית חתולית שאומרת הרבה גם עלינו. "רישוּמון" תמיד היה עונג גדול עבורי. (מיקי חיימוביץ')

בגלל הישראליוּת והתל אביביוּת הנורמליות לחלוטין של כל טור וטור ובגלל שספגטי טרחה לציין על הפעם הראשונה: "היי, אני לא כזאת שמנה!". (קרן נויבך)

היא — פמיניסטית, אמנם לבנה ואני חושדת שגם ליברלית, אבל הלב שלה במקום הנכון (ובקערית הטונה כמובן). הוא — לוחם צדק, פנתר (כמעט) שחור, קומראד כלבבי. ספגטי ורפי, מי יידע חייכם — אנחנו, הקוראות והקוראים האוהבים, המעריצים, המכורים, לא מוותרים על אף ריבוע בקומיקס של אמא 1 שלכם, מזדהות וגם מתפעלות מהאהבה שלה ושל אמא 2 והחיים המשותפים של ארבעתכן. רפי, תעשה לי ספגטי. (צפי סער)

"רישוּמון" הוא כל מה שאנחנו צריכות מאמנות שתהיה: מקורי, מעיז, מצחיק, מוקפד, משובח, מרגש, ועוד משהו אחד שמתחיל באות ''מם'' — ממכר. (אליוט) לפני כמה שנים הלכתי לצפות בסרט בסינמטק תל אביב, ובאולם הקולנוע — ממש לידי — ישבו שתי דמויות שנראו לי מוּכרות. אבל בשום פנים לא הצלחתי להיזכר מהיכן. אחת מהן — שיערה ארוך — הסתכלה עליי וחייכה. משהו בחיוך הזה היה לי ידוע ולא ידוע. הלבוש של שתי הנשים האלה, התסרוקות שלהן, האופן שבו החזיקו ידיים, כל אלה נראו לי כאילו צץ מישהו וטווה חיים בסרט אנימציה; כמו קליפ מתעתע משנות השמונים, שהאיור בו הופך למציאות. ואז פתאום נזכרתי מהיכן אני מכיר אותן. הדמויות האלה — אמא 1 ואמא 2 — הרי היו ידועות לי באופן אינטימי כל כך. הן ייצגו תקופה שלמה, העלו על נייר העיתון הוויה שלמה, וזה עוד מבלי להזכיר את מערכת היחסים עם רפי וספגטי, שיש בה כל כך הרבה אמת, ומורכבות והומור, וגם — יש להודות — אנושיוּת. פיסת חיים שלמה ישבה שם לצדי בסינמטק. זה היה סינרומן בזעיר אנפין, שמציאות ודמיון שיחקו בו הלוך־ושוב. חייכתי לאמא 1 בחזרה. האור כבה, הסרט עלה על המסך. (משה סקאל)