"איני זוכר מתי נתקלתי לראשונה בפסליו של יוסף שליין. זה קרה לפני שנים רבות, אבל את הפסל הראשון שראיתי, שהותיר בי רושם עז ורצון להכיר את האיש, אני זוכר היטב: פסל של חיה לכודה, ספק כלב, כמו משופד בקונסטרוקציה, מקובע בתנוחה מתפרצת, שהעלה בזיכרוני באחת את בעלי החיים של הצייר המקסיקני, רופינו טמאיו. דומה שקשר זה, אותו זיכרון שעלה במוחי, הוא בעל חשיבות מיוחדת דווקא עכשיו, לנוכח התפוגגות המודרניזם בעקבות מגמות באמנות, השוללות מראש כל חיבור לעבר או תשוקה ליסוד מלכד שיש בו חוקיות."
(יעקב דורצ'ין, מתוך הספר)