"תושבי תל אביב, אין כל סיבה לדאגה, אנו מודעים למצב ועושים את מרב המאמצים על מנת להביאו לפתרון בהקדם האפשרי. חיילים הוצבו סביב העיר להגנתכם. אנא אל תנסו לצאת מגבולות העיר."

חורף סוער בתל אביב, נתיבי איילון מוצפים, ולילה אחד כל הגשרים המובילים אל העיר מתמוטטים. בתוך יממה אף מוצבת חומת הפרדה לאורך רחוב סלמה, ולב תל אביב — מהים עד איילון, מהירקון עד סלמה — מנותק משאר המדינה. הטלוויזיה והרדיו משותקים תחת צו איסור פרסום, הטלפונים והאינטרנט מושבתים, מוצרי הצריכה הולכים ואוזלים, עבודות הרכבת הקלה מופסקות, והממשלה רק שולחת לתושבים הודעות טקסט מרגיעות ועמומות. במצב עוכר שלווה זה של הסגר ללא סימני מגפה, או מצור ללא אותות מלחמה, תושבי העיר נעים בין אדישות תל אביבית לחרדה קיומית, תוך ניסיונות לקחת את הגורל בידיהם. לָזָארֶטוֹ באיטלקית הוא מתחם שבו מבודדים חולים במחלות מדבקות. לזארטו הוא גם שמו של אחד מבתי הקפה היחידים שנותרו פתוחים בלב תל אביב. בלזארטו מתכנסת מדי יום קבוצת צעירים ובהם לב, המכונה בפי חבריו ליידיק, המתעד את הימים במחברתו ובה בשעה מנסה לפענח את פשר ההסגר ואת הקשר בינו לבין ההיסטוריה — האישית והלאומית. מבעד לעולמם של לב וחבריו נחשף חורבן הבית המוכר ומתגלה עולם אחר, בעל חוקים חדשים וסדרי עדיפויות משתנים. בלשון מאופקת ומדויקת רוקם שי אזולאי דיסטופיה נוקבת, קולחת וחכמה, רווּיתַ רגעי אימה, לצד רגעי אהבה וחסד עדינים.