מפגש אקראי במסעדה שבה הוא עובד זורק את יונתן עשרים שנה אחורה, אל מאורעות ילדות שהתאמץ לשכוח. הוא שב ומתמודד עם יחסי אהבה־שנאה שלא נפתרו מאז ימי בית הספר, ונאלץ לצאת למסע כמו־בלשי בעקבות טראומה אחת מושתקת. הצלקות שנחרתו בגילאים המוקדמים הללו ניכרות גם בחייו הבוגרים: בניסיון להגן על בנו היחיד, מיכאל, ובמערכת היחסים התובענית שבינו לבין גרושתו. בה בעת יוצר יונתן קשר בלתי מוסבר עם קבצן, חבר בקבוצה של חסרי בית בעלי כוונות מעורפלות, הפושטת על רחובות העיר. כל אלה מעמתים אותו עם שאלות על אחריות והורות, כאוס ויציבות, ומטשטשים את הגבול שנמתח בין הבית לחוץ.

קָראו לי אושר הוא סיפור עדין וחסר פשרות, המתחקה אחר הילדים החולמניים שהפכו למבוגרים נבוכים למדי, אף פעם לא ממש שייכים. מבוגרים שפציעות ישנות — פיזיות ומנטאליות — עדיין מעכבות אותם.