מלכה היא קשישה דמנטית שגרה בביתה עם מטפלת זרה. לאחר אשפוזו של אמנון, בעלה, מִדרדר מצבה הקוגניטיבי והפיזי. בגוף ראשון, באמצעות תקשורת עם שני ילדיה, עם המטפלת הפיליפינית ועם מכרים מן העבר, אנו מתוודעים למציאות חייה מנקודת מבטה הייחודית, ולצד זה מקבלים הצצה גם למי שפעם הייתה. הקשרים המתרופפים בין זהות לזיכרון ובין שפה למהות פנימית הם חלק בלתי נפרד מסיפורה של מלכה בן־חורין, אשר ככל שתודעתה מצטמצמת, הולכת דמותה וצוברת נפח, ויחד איתה אנחנו, הקוראים, מנסים להיאחז במה שנותר.
לי ממן