הוא האור

הַסִּגָּלוֹן לֹא זָקוּק

לְאִשּׁוּר

כְּדֵי לִפְרֹחַ,

מִשְׁתַּזֵּף בַּאֲבִיבוֹ בְּגַל עָלָיו,

מְפֻלָּשׁ בִּסְגֻלּוֹתָיו,

סִלּוֹן סָמוּק חָבוּק בְּאֵיבָרָיו

הוּא לֹא יוֹצֵא לָאוֹר

הוּא הָאוֹר

וְהוּא עַכְשָׁו

שיר זה הפותח את הספר משקף במידה רבה את עולמה של המשוררת סמדר פלקְ־פרץ: יכולתה לראות את הסמוי בממשי, את אור בראשית ברגע הנוכח, את האינסוף במרחבְ־זמן הריאלי, המשתנה ללא הרף. לכך תורמים שיבוצים רבים מתוך המקרא ועולם היהדות, הן כמקורה של חוויה והן כעמדה של כיסופים. הם המעניקים מקום למדרך כף רגל גם בשעה שנפערת תהום. זוהי ליבת החוויה הקיומית על ממדיה: יחסי זוגיות, זכרונות ילדות, אימהות על מורכבותה וקשייה, שבריריותה ועוצמתה של נשיות, יחסי משפחה, פלאי הטבע, תהליכי התבוננות פנימית. גם פרטים זניחים ואקראיים, כמו מגע כנפי שפירית במים או שטיפתן של זגוגיות המכונית, זוכים להארה. כל אלה מתגלמים כמוטיב במהלכו המחזורי של הירח בין אור ואפלה, שהרי בעולמנו הגשמי ניתן להבחין בהם רק מתוך ניגודם ההדדי. שירתה של סמדר מפכה מתוך מגע זה עם יסוד הנעלם:

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה

המִַּלּהָ

וְהָיָה בָּהּ תֹּם וְעֹנֶג חֲרִישִׁי