בתחילת האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, הקימה ד"ר רוחמה מרטון את עמותת רופאים לזכויות אדם. היא עשתה זאת מתוך האמונה כי חובתה העליונה כרופאה היא להיאבק למניעת הרוע והסבל שבני אדם גורמים לזולתם ולא להסתפק במאבק בחיידקים ובווירוסים, ומתוך האמונה שלכל אדם מגיעים חיים של כבוד לגופו ולרוחו ושאין להשלים עם יחס משפיל, התאכזרות, התעללות ועינויים.
אישה קשה מגולל את סיפור המסע הפוליטי המפרך הזה, שתחילתו בביקורים של משלחות רופאים לרצועת עזה — שאז עוד אפשר היה להיכנס אליה בקלות — כדי לתעד בה את החיים ואת המלחמה כחלק מהמאבק בכיבוש. ביושר בלתי מתפשר ובגילוי לב נטול משוא פנים מתארת ד"ר מרטון את התהליך של בניית העמותה עם תקציב, עובדים והנהלה, ואת היוזמות שנטלה העמותה: המרפאה הניידת, המרפאה הניידת לנשים, בג"ץ העינויים — אותו ניצחון פירוס, והקמת ארכיון העמותה. אישה קשה, אמרו עליה. לא משקרת, לא מתחנפת ולא מתפשרת כדי למצוא חן. אישה שלקחה סיכונים ושילמה מחיר, משום שסירבה באופן עיקש ועקבי "לעגל פינות" כדי להישאר "בצד שבו מרוחה החמאה". אישה שלא חששה מעימות עם גורמים רבי־עוצמה, ודרשה לנקוט עמדה פוליטית ברורה, שמתוכה מתעצבת הפעילות, במקום לארגן פעילות צדקה תוך השמעת עמדות שנעימות לאוזני כולם.
אישה קשה הוא מסמך מרתק ונדיר בעוצמתו, המפרט את התלאות שהולידה ההתנגשות בין אישה אידיאליסטית שאינה מעוניינת בכיבודים לבין גברים אדוני הארץ.
ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, פסיכותרפיסטית, פמיניסטית, פעילת זכויות אדם. מאמרים פרי עטה פורסמו בארץ ובעולם בכתבי עת, כפרקים בספרים ובקבצי מאמרים העוסקים בנושאי פסיכולוגיה פוליטית, זכויות אדם, זכויות נשים, צדק חברתי, מאבק נגד עינויים ומאבק נגד הכיבוש. ד"ר מרטון זכתה לאותות כבוד ופרסים בין-לאומיים ובישראל, ביניהם אות זכויות אדם ע"ש אמיל גרינצווייג ב-1999, פרס ע"ש יונתן מאן על תרומה לבריאות העולם ולזכויות אדם, שתרם ביל גייטס ב-2002, פרס נובל אלטרנטיבי ב-2010, ופרס ע"ש ישעיהו ליבוביץ ב-2019.
