יעקי הוא מורה ותיק לביולוגיה בשנת שבתון, המבלה חלק מן ההשתלמות האקדמית בסדנת כתיבה. אשתו נועה, אחות במקצועה, עסוקה במסעות דרומה, לכפר שיקומי בנגב, ובניסיונות לכוון את גורלו של הילד גל – שנותר שם כתוצאה מתהפוכות חייו של אביו עידו, בנו של בעלה מנישואים קודמים – כך שתוכל לזכות בו.
שגרת הקיום האפרורית של בני הזוג בביתם במושב בצפון הארץ – רגע לפני פרוץ מגפת הקורונה – עטופה ברובד של אפלה ומסתורין, הנחשף בהדרגה דרך העיסוק בעבר המעיק: התרת קשריו והקשריו המשפחתיים הטראומטיים של הילד, והשתתפותו של יעקי בסדנת הכתיבה. זו מתגלה כאקט של תובענות ונקמנות, הן כלפי עצמו והן כלפי מנחת הסדנה, שהשתתפה בעבר באירוע אפל שהביא למותה של אשתו הראשונה.
בכתיבה וירטואוזית ועזה, שנעה בקלילות בין משלבים וזמנים, נחשפים תהומות החיים וחיי הנפש תוך הבזקי העבר, פלאשבקים ומעקפים שמאפשרים להבין את ההווה. אט-אט הולכות ומתבהרות הסצנות המטושטשות מן העבר, עד אשר מתגלה תמונה חדה, לופתת ומטלטלת.
עצים הפוכים הוא ספרו השלושה-עשר של ישראל המאירי, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, שמלמד כיום במכללת צפת. בשנת 1986 זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול. נתן זך, שכיהן כיו"ר ועדת השופטים, כתב אז: "ישראל המאירי רואה בסיפוריו את שאין אחרים, כולל גיבוריו הישראלים במובהק, רואים בעצמם. הוא מציג לפנינו את המפחיד, המסתתר והנוטה להתערער במה שנראה כלפי חוץ איתן ובטוח. ברגישות שאינה שכיחה, הוא מגלה בנופים המוכרים לנו ולו את הפנים שמתחת לפנים ברגע הדרמטי, המשברי, שבו הוא מתמקד, בנשור המסכה."
