כמעט שלושים שנה משמשת ד"ר רות קנאי כרופאת הכפר – רופאת המשפחה של מושבי עמק האלה שבשפלת יהודה. כרופאת הכפר היא מטפלת במשפחות מינקות ועד זִקנה, ומכירה את מטופליה בבריאות ובחולי.
בהשראת מטופליה מספרת קנאי סיפורים מרחיבי דעת ולב: ניצול שואה דמנטי, שזיכרונות האימה חיים בתודעתו, זוכה לחוש שליטה על חייו ועל הסיפור שהוא מספר לעצמו בעזרת טיפול פסיכולוגי-נרטיבי; זיכרונות ילדות של הרופאה, שהייתה מאושפזת חודשים ארוכים במחלקת הילדים, מייצגים עבורה את "תסמונת ג'ומעה", המבטאת את האמירה כי לכל דבר טוב יש סיום בלתי נמנע; "מדדי האיכות" של קופת החולים שבה היא מועסקת מזכירים לה את הסיפורים האישיים של מטופליה ואת הבחירות האמיצות – או האומללות – שעשו.
בסיפורים עולות דילמות העוסקות באתיקה רפואית, רב-תרבותיות וקִדמה, ובצידן תמונות של מחלות נפש, זוגיות, זִקנה, הורות וחברות. בתוך כך מתוארת גם דמותה של הכותבת – רופאת הכפר – חומלת ואוהבת אדם, המעדיפה תקשורת כנה וקשובה עם מטופליה וביקורי בית על פני טיפול מרחוק. היא שואבת נחמה מנופי העמק, ונזכרת, תוהה ומתאבלת – לא רק על אנשים יקרים שהלכו לעולמם, אלא גם על תקופה שלא תשוב עוד.
זהו ספרה הראשון של ד"ר רות קנאי, מרצה בנושאי רפואה ואתיקה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומכשירה דורות של מתמחים ברפואת משפחה.
