הספר מספר את סיפורם של שחקנים חובבים, אנשים מהשורה, בעיקר מזרחים, המתגוררים בשכונות בשולי ערים גדולות. במשך יותר משלושים שנה הם מחוללים שינוי בחייהם באמצעות התאטרון, ובו בזמן יוצרים תאטרון פוליטי יחיד מסוגו בארץ. התאטרון הקהילתי נותר בשולי השיח הציבורי לאורך השנים, לא מפני שהוא תאטרון 'חובבני', כפי שנוהגים להצטדק אניני הטעם, בעלי ההון התרבותי, אלא מפני שבתאטרון הקהילתי צפון איום מתמיד על השקט החברתי. באמצעות דפוס פעולה תרבותי זה השחקנים המקומיים מצליחים לבטא את קולה המושתק של קהילתם ולחשוף בפומבי סתירות ואי־התאמות בחברה. לעתים החשיפה הבימתית גלויה ורדיקלית ולעתים סמויה וחתרנית, אך היא תמיד מאיימת לשבש ולפרוע את הסדר החברתי המוביל. הספר מתאר את התפתחות המודל התאטרוני והאסתטיקה הפוליטית של התאטרון הקהילתי, ובד בבד מספר על התהליך שעבר הסובייקט המזרחי, השחקן הראשי בתאטרון זה, במאבקו על זהותו ומקומו בחברה הישראלית. הספר מתאר את ההיסטוריה 'מלמטה' של תאטרון שוליים פוליטי, של חיי היומיום של המזרחים ושל הפרספקטיבה המיוחדת שבה הם מתבוננים בעצמם, בקהילתם ובחברה הישראלית. בסופו של דבר, בתאטרון שהם יוצרים השחקנים המזרחים אינם חותרים להיבדלות סקטוריאלית או להרס הפרויקט הציוני, אלא מבקשים לשכתב בו את אותם החלקים שעיצבו אותם כניצבים אילמים בחברה. בתאטרון הקהילתי, לעומת זאת, הם ניצבים בקדמת הבמה ומציגים את עצמם כמחזאים ושחקנים יצירתיים המסוגלים להיות שותפים פעילים ושווי זכויות ויצירה על במת התאטרון ועל במת החיים כאחת.