הקיבוץ הוא יצירה חברתית פורצת דרך ומעוררת השתאות בחברה האנושית. עד המשבר הקשה שלו בשנות ה־80, הוא סימל חברה שוויונית ודמוקרטית, ומאז נעלמה, כביכול, ייחודיותו. אולם, מחקר אנתרופולוגי רב־שנים חושף את מראית העין שיצרו מחקרי הקיבוץ, בהם שלטה גישה נכנעת לדרישת המנהיגים שלא לחקור את ארגוני התנועות שבשליטתם, אשר היו בלתי־שוויוניים בעליל.
ד"ר שפירא, כבן קיבוץ וחברו כל ימיו תוך מילוי תפקידים חשובים, שולל גישה זו. מתוך מחויבות והערכה לבוני הקיבוצים יוצרי ייחודיותם, הוא חושף העלמה שיטתית של ארגוני התנועות שגרמה למשגה הרווח, לפיו חוסר נאמנות אידיאולוגית ואובדן סיוע המדינה גרמו למשבר, בעוד הכשל הראשי היה בארגון הכלכלי והפוליטי עקב בגידת המנהיגים בחזון הדמוקרטי. הם עיקרו את הדמוקרטיה ועודדו אוטוקרטיה של נאמניהם בקיבוצים שאותם הם קידמו לעסקנות ותיגמלו בפריבילגיות. המנהיגים הראשיים, טבנקין ויערי, הסוו זאת בדימוי רדיקלי שיצרה הערצת ברית־המועצות הסטליניסטית, שבאמצעותה הנציחו עצמם. הניגוד בין שיח דמוקרטי ושוויוני למציאות מעמדית גרר עזיבות המוניות, אך נותר עלום יחד עם אחריות המנהיגים ונאמניהם ליצירתו, גם משום התעלמות המחקר מעוזבי הקיבוצים, שלא כפי שנוהג שפירא. שפירא מנתח בעין ביקורתית את ספרות המחקר על הקיבוצים ולא חוסך ממנה את שבטו. הוא מצרף שפע אין־סופי של עובדות זו לזו ומרכיב מהן פסיפס גדול המוכיח את משגיה ומוביל אל שורשיהן של הבעיות האמיתיות של החברה הקיבוצית, מציג הן את מעיינות היצירתיות שלה והן את כשלי ניוון ארגוניה. תובנות אלה מאפשרות לו להציע פתרונות רדיקליים להגשמת האידיאל הקיבוצי המקורי.
בספר זה הושקעה עבודה גדולה וממושכת. ד"ר שפירא הכשיר עצמו עשרות שנים לכתיבת הספר. בתור אנתרופולוג הוא יודע לצרף עובדות זו לזו ולהרכיב מהן פסיפס גדול המתקרב ככל האפשר למציאות. הוא יודע להתמודד עם שפע אין־סופי של חומר ולדובב אותו.
(פרופ' עמנואל מרקס, אוניברסיטת תל אביב)
ספרו של ד"ר שפירא מפריך אמונות עממיות רווחות על טבעו של הקיבוץ. למי שחי במציאות קפיטליסטית, שימושיות במיוחד התובנות היישומיות שהוא מפיק מהניסוי החברתי הגדול הזה להבנת המנהיגות והניהול בארגונים. ד"ר שפירא כותב בלהיטות רבה ובידיעה מעמיקה.
(Prof. James O'Toole, Marshal School of Business, University of Southern California)