שנים ארוכות (ארוכות מדי) שלטה בכיפה הדעה, שהדיון בדבר בעלי הון ופועלים, בדבר מעבידים ועובדים שכירים, בדבר רווחים ושכר, בדבר הון ושלטון – התיישן. אולם דווקא כאשר היה נדמה, שהעמדה הגורסת כי "המעמדות נעלמו" ניצחה, בא המשבר הכלכלי הממושך שהחל ב־2008 וטרף את הקלפים. גם המודעות העצמית של העובדים השכירים בישראל מגלה סימנים ברורים של השתחררות מקסמי השיח בדבר "מעמד הביניים" לעבר התארגנות פעילה. המחאה החברתית של קיץ 2011, שפרצה על רקע המשבר הכלכלי העולמי והעמקת הפערים בהכנסות, תרמה מצדה לחידוד המודעות של השכירים לפערי המעמדות. אולם מחאה זו עצמה לא הייתה פורצת ללא שביתות העובדות הסוציאליות והרופאים, ללא המאבקים למען קיום בכבוד וזכות ההתארגנות, ללא המסורת של סולידריות פועלית.
"לחם, עבודה!", הסיסמה שהושמעה לראשונה עוד בשנות ה־20 של המאה הקודמת, חזרה והדהדה מאז במאות רבות של מאבקי עובדים. היא הדהדה על רקע עשן שחור שעלה מצמיגים בוערים ומול שוטרים ובריונים שנשלחו לשבור שביתה. ספר זה הוא ניסיון להאיר מנקודת ראות תיאורטית ופרקטית, וגם מתוך ניסיון אישי, כמה שאלות יסוד לגבי מצב העובדים השכירים בקפיטליזם הישראלי: זכויות עובדים בדמוקרטיה הישראלית; מצבן של הנשים העובדות; ניהול מאבקים מעמדיים; ניצול מלחמות להרחבת המתקפה על העובדים; התפקיד שממלאת ההסתדרות הכללית; התגבשות מסגרות מאבק מעמדי חוץ־הסתדרותיות.
הקדמה
פרק ראשון: כיצד עובד הקפיטליזם הישראלי?
פרק שני: מי אמור להגן על זכויות העובדים?
פרק שלישי: מגמות בתנועת השביתות 1970 – 2010
פרק רביעי: המדינה נגד מאבקי עובדים
פרק חמישי: סיפורי התנגדות