ב"שברים לא פשוטים" של אורנה סילברמן, השברים אכן אינם פשוטים — ילדות בדרום תל אביב, השכן הפדופיל, מות ההורים ומצבי אלימות; המעברים הם גם בין מקומות גיאוגרפיים ומחוזות תרבות, ובמסע הזה נשבר שוב ושוב רצף המציאות. ג'ף קונס ומגריט, דליה רביקוביץ', עגנון וואלטר בנימין מתארחים בשיריה, ובמקביל גם דמויות השכונה או מדריכת הפילטיס. סילברמן אינה עושה לעצמה או לנו הקלות, אבל באלכימיה של השיר היא מצליחה להפוך גם את הצד האפל של הנפש לשירה.

אִישׁ לֹא מְטַלְטֵל
אֶת הֶעָנָף
עָלָיו אֲנִי יוֹשֶׁבֶת,
וּמַבִּיטָה אֶל הַתְּהוֹם
בִּשְׁקִיקָה.

אך גם אם אף אחד אינו מטלטל, סילברמן עצמה מטלטלת את ענף השיר, וחזק. "יוֹתֵר קַל לָנוּ / לְדַבֵּר צִפּוֹרִית", היא טוענת, אבל דיבורה אינו נכנע לא רק מול החוויות היותר קשות של החיים אלא גם מול הדמיונות הנועזים שעולים בשיריה. בין פריס לאוֹרוֹ פּרֶטו בברזיל, בין ניו יורק לירושלים, היא שבה ומוצאת את האל במתמטיקה וביופי, אבל גם בהפרת הדת שמסתירה אותו. "אֲנִי נוֹסַעַת כָּל יוֹם לִשְׁכוּנוֹת חֲרֵדִיּוֹת / חוֹשֶׂפֶת אֶת גּוּפִי בְּמֵאָה שְׁעָרִים...", היא מספרת, אבל דווקא שם, פצועה ומדממת היא מוצאת באל גם חמלה. בשיר זה כמו באחרים דימוייה עזים, לעתים טורדים, אך מתכנסים לחוויה השירית הייחודית שאורנה סילברמן מעניקה לנו בשיריה.