הימים ימי מלחמת העולם השנייה. הצורר הנאצי מטיל אימתו בכול. הגברת היפה לא יודעת מה לעשות בבתה, משינקה. היא מחליטה למסור אותה בידי משפחה נוצרית, להציל. משינקה גדלה מוסתרת. ואז, יום אחד, המלחמה נגמרת. הגברת היפה באה לקחת את משינקה. הן עוזבות את פולין. הן עולות ארצה. המסע הזה תחום־לא תחום בזמן. יחלפו עידנים בנפש עד אשר תוכל משינקה לקרוא לגברת היפה "אמא". בשקט מצמרר, באיפוק כובש ובמבט חד ומסעיר לוכדת אינה קורניצר את חוויית הילדות הבלתי נתפסת בצל מלחמה, ואת ההתבגרות הנפשית והפיזית הנכפית לאחריה על משינקה — אורנה — במרחב החדש, בבית החדש. כך הסיפור, המבוסס על חייה של קורניצר, הופך מאוטוביוגרפיה פשוטה לספרות של ממש, לירית ומכאיבה. בדרכה הייחודית ובעינה הקולנועית מספרת קורניצר על שתיקה, הסתרה ופיוס של שתי דמויות, אישה וילדה, המתארחות זו אצל זו, נאבקות ומשלימות: זו רוצה לדעת וזו רוצה להסתיר; זו רוצה להיזכר וזו — לשכוח. החיבור בין שני העולמות הללו והתנודה המרהיבה מנקודת מבטה של הילדה אל זו של הבוגרת מעמידים תמונה עשירה ומרובדת של מי שחייה ניטלו ממנה וניתנו לה מחדש כמהגרת; של מי שההתמודדות עם ההוויה החדשה ועם ההכרח להעלים מה שהיה היא סיפור חייה.
האורחת הוא גם הומאז'. הומאז' לתקופה ולאנשים האמיצים ובעלי שאר הרוח שהסתירו ילדה יהודייה ובכך סיכנו את חייהם בתקופה של שלטון אכזרי מאין כמותו. להם ולאלו שברוחב לבם ובאהבתם נתנו למשינקה ילדות מאוחרת, מסע התבגרות וחיים.