צִפּוֹר קְטַנָּה אֲפֹרָה־חוּמָה
רַכּהָ ועַגֲלֻּהָ
נֶאֱחֶזֶת בְּעָנָף.
לְיָדָהּ עוֹד עָנָף
וְהוּא
שׁוֹבֵר אֶת לִבִּי.
שיריה של אירנה בלייר לוינהוף מעוררים בלשון תנועה פנימית של תרגום. השירים הללו מתחוללים בין שתי לשונות — שתיהן זרות, שתיהן נעשות לשפות־אם רק לרגעים, רק משעה שהן אובדות ומתגלות מחדש בנימיה של שפה אחרת. במקום הזה התרגום הוא תנועה שאינה נשלמת לעולם, והשירים מוברחים אל מעבר לגבול בצרורה של לשון קרועה, שסדקיה משמשים להם חרכי נשימה. התרגום הוא הנוף שהשירים הללו טובעים בו את עקבותיהם של תאומיהם העזובים, נאספים בכל פעם מחדש אל הריק שהוליד אותם ומוסיפים לנדוד.
'לשון שבורה' הוא ספרה החמישי של אירנה בלייר לוינהוף, והשני הכתוב עברית.