הָאֲבָנִים מְשׂוֹחֲחוֹת אִתִּי
הָאֲדָמָה שָׁרָה לִי אֶת שִׁיר הַזְּמַן
ואַניִ המַאֲזיִן
עוֹמֵד קַשּׁוּב בַּשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה
רוֹאֶה אֶת חַיֵּיהֶן בַּחֲתָכִים הָעֲמֻקִּים
וּמְצַיֵּר אֶת סִפּוּרָן
שיריו של רועי לירן מביעים את קול האדמה הפצועה, את קול הזמנים הקדומים שאבדו וצפונים בחומר, בטבע הפראי ובטבע האנושי. בביקוריו באתרים מקודשים, במדבריות ובנחלים, באגמים ובנמלים, הוא מגלם את החוויה האישית, את רגעי ההתפעמות ואת רגעי הכאב בשפה צלולה וחשופה. בפרקי שיריו המשפחתיים נמצא מבט מכמיר לב על אהובה אשר קו לח של עיפרון נודד מתוך עיניה לעבר פיה ומחבר אותם בעצבותו. נמצא גם את האב שקם יחף בחושך הגשום כדי לבדוק שכל החלונות והדלתות סגורים. המשורר כותב בשירו "כמעט", כי מילים הן הדים של הרגשה שאינו יכול לתאר, אך הוא מיטיב ללוכדם בחדות, בבהירות ובאירוניה עצמית. לא מי שחשבתי הינו ספר ביכורים חריף ועז מבע, עם שורות חכמות ומרגשות בדיוקן.
(טלי וייס)