בּוֹא אֵלַי, לַמֵּד אוֹתִי
בְּרַגְלַיִם שֶׁעָזְבוּ כְּהֶרֶף עַיִן מַעֲקֵה חַלּוֹן.
בִּזְרוֹעוֹת, שֶׁהָפְכוּ לִכְנָפַיִם. בּוֹא אֵלַי בַּחֲלוֹם.
צִפּוֹר כְּלוּאָה מֵאֲחוֹרֵי סוֹרְגִים.
[..]
בּוֹא בַּחֲלוֹמִי,
לַמֵּד אוֹתִי מַה לֹא עָשִׂינוּ
וּמַה כָּעֵת עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת.
ספר שיריה החדש של נגה מרקמן, “עיגול אור בודד”, נוגע כל כולו בעיגול האור של האני. זוהי שירה שלא מהססת לדבר אל הנעדר, החסר והפגום; שירה שמצד אחד רוצה להכיר את שפת ה“רגליים שעזבו כהרף עין מעקה חלון”, ומצד שני את שפת ה“ציפור כלואה מאחורי הסורגים”; זוהי שירה עזה, נוקבת וחושפנית, שמבקשת לגעת בבלתי מושג ולדבר בשפת הניתור והחלום. בעוד ספר שיריה הראשון של מרקמן, “בין המיתרים” (פרדס, 2013), נגע בשירת הטבע, הגוף והעולם, ספרה החדש מוסיף ונוגע גם בשפת הכאב והגעגועים.
(יקיר בן־משה)