אובדן אטי
רִקּוּד עִפָּרוֹן נִלְכָּד בְּרֶשֶׁת כָּאוֹס.
מַקּוֹר וּשְׁתֵּי עֵינַיִם נוֹלָדִים עַל דַּף.
בַּרְוָז מְכֹעָר מַבִּיט אֶל עָל.
רַגְלַיִם עֲיֵפוֹת קוֹרְסוֹת עַל דֶּשֶׁא.
אוֹר שֶׁמֶשׁ מִשְׁתַּקֵּף בְּטִפּוֹת טַל.
שָׁמַיִם כְּחֻלִּים צוֹבְעִים אֶת הַיָּם.
מַבִּיט וְלֹא רוֹאֶה.
נוֹשֵׁם וְלֹא מֵרִיחַ.
דִּמְעָה מִתְפּוֹצֶצֶת בִּדְמָמָה.
קשה לדמיין קורא שיוותר אדיש לשיר הקסום הזה. בספר "חתול משחק לבדו" העמידה אסטריד קלאוזנר עולם שירי שובבני, צובטני ועליז — אך גם מכמיר לב! — המעמיד במרכזו את חדוות השטות, הדאדא והנונסנס. מעטים הספרים בשירה העברית המעמידים זה לצד זה "ריקוד עיפרון" ו"דמעה מתפוצצת" (מתוך 'אובדן אטי'), או "אדון חלום" לצד "גרון שסוף" (מתוך 'אהבה ממבט ראשון'); מעטים השירים בהם דבורה ודבור מפתים זה את זה ללגום שיקוי אהבה (מתוך 'הדבורה והדבור'), או מכונית "מסמיקה", אשר "מתנשפת על גלגליה הדקיקים / ברדיפה אחרי גנבים" (מתוך 'המכונית'). יותר מכך, "חתול משחק לבדו" זו חגיגה לשונית של צירופי מלים מקוריים, הברקות מילוליות ומקצב מוזיקלי מהפנט. כך למשל אסטריד מסיימת את השיר 'המכונית': "מעבר ליער השחור / בארץ זבת חלב ודבש, / מכונית מסמיקה באוויר הגנוב / טירה להוד מלכותו הכרוב". היש דרך שלמה יותר לתאר את העולם הקרוע של ימינו?
(יקיר בן־משה, עורך הספר)