עַכְשָׁו אֲנִי מְגַלֶּה שֶׁאִיִּים אֲחָדִים בַּיָּם הָאֶגֶאִי
מִצְטַיְּרִים מַמָּשׁ כִּצְלָלִית גּוּפְךָ.
כְּשֶׁיָּשַׁבְתָּ מוּלִי בִּישִׁיבָה
מִזְרָחִית. כְּשֶׁיָּשַׁנְתָּ
לְצִדִּי. כְּשֶׁהָיִיתָ לוֹחֵשׁ
אֶת שְׁמִי טֶרֶם נְשִׁיקָה.
עַכְשָׁו אֲנִי מְגַלֶּה
שֶׁכִּסְפִינוֹת, יְכוֹלִים
גַּם אִיִּים לְהִטָּרֵף.
עַכְשָׁו אֲנִי מְגַלֶּה
כַּמָּה עֶצֶב יֵשׁ בְּמִרְפֶּסֶת מָלוֹן מוּל הַיָּם,
מוּל הַזִּכָּרוֹן.
לפעמים בשעון האהבה מתקתקים מחוגי המקום. המקום בשיר הזה הוא "איים אחדים בים האגאי", והאהבה היא הגוף הרגעי של האהוב. זוהי גיאוגרפיה נמחקת, גיאוגרפיה המותירה זיכרון. הזיכרון מתערבב בעצב והעצב ממלא את מרפסת המלון, והשיר? השיר לא תם. הוא רק מתחיל.
הסחרור הזה מתרחש כמעט בכל אחד משירי הספר הנפלא הזה. מנואל פורקנו הוא משורר היודע לצייר ערבסקות ביד של להטוטן ובלב היודע למחוא כף לקוצים שעל גבעולי השושנים.
איתי רון קטף את השירים מאדמתם הקטלאנית ושתל אותם נהדר בערוגות העברית.
(רוני סומק)
"בית בו אהבתי מישהו" הוא אסופה דו־לשונית (עברית־קטלאנית) של שירת מנואל פורקאנו.