...מָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים עַל הֶעָתִיד?
עַל הזַּמְןַ
עַל הַמֶּרְחָק, עַל מְחָטִים
שְׁנִּנְעָצוֹת בַּסֵּתֶר, בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם
עַל הַמֶּרְחָק שֶׁצּוֹלֵב אוֹתָנוּ לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת —
אֲנַחְנוּ יְלָדִים. גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים הַרְבֵּה.
יְלָדִים, צַלְיָנִים שֶׁל קִירוֹת הַמָּוֶת וְהַחַיִּים,
מִתְאַמְּנִים עַל הַמֶּרְחָק הַנַכְלוּלִי
הַמְפַתֶּה לָבוֹא אֶל זְרוֹעוֹתָיו.
שירתו של שמעון מרמלשטיין עוסקת בקשת עשירה של חומרים ‘מאז’וריים’: מיתוסים, מלחמות ושואה, מלאכים, ציפורים וגרמי שמים, קפקא ויאן פאלאך, אררט ואור כשדים — כל אלה משורטטים בשפה שירית מדוייקת ואמינה, כמידת האדם, קשובה למוזיקה פנימית, עתירת יופי גבישי. הפער בין פרישׂת הכנפיים המרשימה ובין הקול הצנוע הוא אחד ממקורות העונג שבשירים האלה. הדואליות שבין האישי והקרוב להיסטוריה ולמרחבי המחשבה, ובין הנימה השקטה, המהורהרת, למבט השאפתני השלוח הרחק, במקום ובזמן: "הַמֶּרְחָק הוּא זְמַן קָפוּא / בִּקְצוֹתָיו הַלֹּא מְפֹרָשִׁים" — הזמן, שהוא הנושא הגדול, הגלוי והנסתר, ששירי 'מסע אל הפניקים' מנסים ללכוד, לפרש ולכשף:
וְדַי בְּמַבָּט חָטוּף מַעְלָה
אֶל מְבוֹכֵי שְׁבִיל הֶחָלָב
לְהָבִין כַּמָּה אֲנַחְנוּ כָּאן
רָחוֹק מִשָּׁם
מֵהָרִיק הַקּוֹסְמִי הַמַּקִּיף אוֹתָנוּ
בְּלְחָשִׁים וְרַחַשׁ זְמַן עָבָר
הַבָּא וְשָׁב אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ.
(טל ניצן)