אֲנִי מְקוֹשֵׁשׁ מִלִּים,
מַנִּיחַ אוֹתָן בַּחֲצִי סַהַר כְּמוֹ בְּסֶמִינַר מַדְרִיכִים בִּתְנוּעַת הַנֹּעַר,
זוֹ לְצַד זוֹ, כָּתֵף אֶל כָּתֵף
כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהָרִיחַ אֶת גּוּפָן,
וּבַבֹּקֶר הַכֹּל מִתְפּוֹגֵג, הַמִּלִּים לֹא נִצְּתוּ,
וְאָז אַתְּ שׁוֹאֶלֶת —
עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?
“האדם הוא תבנית נוף מולדתו, וזו משתקפת בבואה חיה ונושמת בקובץ שיריו של צביקה זביצקי. תמונות נוף מילדותו ובגרותו שזורות בשברי אקטואליה הזורקים אור — בהיר ולעתים אפל ומעיק — על נפשו. קריאה בשיריו היא בגדר צלילה אל ארץ ישראל התמימה והמבטיחה של פעם, אל ילדות טובלת בניחוח פשטות וטבע, בלי שלרגע אחד ניתק החבל המקשר אל שגרת ההווה, שלעתים גובה מחיר ברוח ובגוף.”
זהו ספרו השלישי של צביקה זביצקי, חבר קיבוץ משמר העמק.