לחיצת היד של הזמן
הַזְּמַן מְסַמֵּן עַל פָּנַי לוּחוֹת שָׁנָה קְטַנִּים
בְּעִקָּר מִסָּבִיב לָעֵינַיִם, מַזְכִּיר
שֶׁהַחֹרֶף עָמֹק וְהַבֹּקֶר נָקִי.
שָׁנִים שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהִתְרַגֵּל לִלְחִיצַת יָדוֹ
סוֹפֵר אֶת הָעֹדֶף מִתַּשְׁלוּמֵי הַבַּטָּלָה,
מַאֲמִין לַנִּשְׂגָּב וּלְנַהַג הָאוֹטוֹבּוּס
שֶׁרַק הֵם יוֹדְעִים
אֵיךְ וּלְאָן מַגִּיעִים.
בזמן שחיכיתי לשמש מגיש בפני קוראיו שירה אישית המחוברת במקביל לשורשי התרבות היהודית־ישראלית. מהלך חייו של המשורר אלנתן מיה, שנולד לעולם דתי וחתר ממנו בשאלותיו מבלי לגדוע אותו לחלוטין, מאפשר גישה לרבדים עמוקים של השפה העברית ושל שפת הנפש. שיריו נעים בין המרחב הביתי והאינטימי לבין מרחב יקומי־קיומי שבין אדם לטבע ובין אדם לאלוהיו. בכתיבתו מבטא מיה קול גברי בשירה המעזה להיות חושנית, פגיעה ורכה. במציאות חיינו, זהו קול ייחודי, השואף "להניח אינסוף בסוגריים" — ואנו עדים לשורות הלוכדות בתוכן עולם.
(הדס גלעד)