בסיפוריה של שולה מורצקי אירועים רגילים משנים צורתם והופכים למוזרים ומאיימים; נקודת המוצא האידילית מתגלה כמצג שווא שמוביל את הקוראים אל תהום מצד אחד ולגבהים פנטסטיים מצד שני. אף שחלק מהסיפורים הם סיפורים משפחתיים־ביוגרפיים, אלו למעשה סיפורים על מה שמסתתר מתחת לפני השטח, על האבסורד שבחיים, ועל האופן שבו אנשים בוחרים לפעול במציאות שאין בה היגיון. ציפיות וסיפורי בדים אחרים הוא יצירת ביכורים מסעירה וייחודית, העוסקת במערכות יחסים, בפחדים ובנבכי הנפש במקוריות שתגרום לכם להיבהל ולצחוק במקביל.
"מירה משועשעת. היא נצמדת לקובי ושפתיה הרכות נדבקות לשפתיו ומוצצות. לשונה חודרת לפיו, אבל כשהיא מתחילה לטייל עם לשונה על שפתיו כמו שהיא עושה לו בבית, נשמעת שריקה. אחד השופטים קורא: 'עבירה ראשונה, אסור להפריד את השפתיים.'"
("לרקוד")
"עד סוף הנסיעה אני יודעת על הנהג הכול. גירושים קשים, ילדים בעייתיים ורגשות אשם, מזונות, פרנסה, משכנתא, הורים מזדקנים, יש אונות, אין אונות, עישון גראס עוזר, כך מסתבר. לומר את האמת, גם אני מנצלת את האוזן הקשבת וקש קש קש ובלה בלה בלה. גם הוא עד סוף הנסיעה יודע עלי הרבה, הרבה יותר מדי."
("מונית אחת יותר מדי")