"דיוקן זואולוגי: לקסיקון" הוא ספר על יחסים בין הכותבת לאנשים ולבעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים. פרקי הלקסיקון נעים באזורי הסְפר בין פרוזה פואטית, מסות ביקורתיות ושירה, ומשרטטים חשבון נפש על התהום הפעורה בין בני אדם מקבוצות שונות ובין בני אדם לבעלי חיים; על יחסי אהבה והזדהות לצד ניצול ועיוורון; על כאב ועל יופי מכמיר לב.
לספר זה קדמו "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (פרדס, 2011), ספר עיוני שתואר כספר "נחשוני" (סבינה מסג) ש"השיק את השיח האקופמיניסטי בישראל" (חנה הרצוג) וספר השירה "גרר ועילוי" (עולם חדש, 2014).
מדברי הביקורת על ספר השירה: "עדנה גורני הופכת את תחום עיסוקה, צפרות ואקולוגיה, למטאפורה אנושית ופוליטית בשירתה. שוב ושוב היא בוחנת את יכולתו של האדם, ובעיקר את אי־יכולתו, לעוף מעל למכשולים, לגבולות וליצריו הרעים" (ניצה בן־דב); היא "לא חוסכת מעצמה ומהקורא חשבונות נפש, [...] בפיכחון מוחלט, בעין שאינה מחמיצה פרטים ובלב שאינו מעגל פינות" (מאיה ויינברג).
הִיא הִבִּיטָה בִּי, הֵרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׂעִירָה וְהִצְמִידָה אֶת
כּףַ יָדָהּ לִזְגוּגִית הַחַלּוֹן, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת. הִנּחְַתִּי אֶת כּףַ
יָדִי מוּל כּףַ יָדָהּ. כָּרִית מוּל כָּרִית, אֶצְבַּע מוּל אֶצְבַּע, עַיִן מוּל
עַיִן, וּבֵינֵינוּ, בֵּינִי לְבֵינָהּ, שָׁקוּף.
25-03-2021 ריקי כהן, המוסך
כמעט בלתי אפשרי לסווג את דיוקן זואולוגי: לקסיקון, ובקושי הזה טמון גם מרכיב מרכזי ביופיו. לא במקרה פותח אותו ציטוט מספרו של יואל הופמן, מצבי רוח (כתר, 2010): "מה הטעם לחלק את הספרים לספרי בדיה או ספרי הגות, למשל, כשהבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כולה בדיה?"
דיוקן זואולוגי הוא ספר רשימות המסודרות לפי אל"ף־בי"ת של שמות בעלי חיים, נושא הספר, ומשם יוצאת גורני למקומות עתירי הגות, פיוט וסיפורים מרתקים. גורני, משוררת וסופרת, עסקה בשמירת טבע ובמחקר אקולוגי בנושא נדידת ציפורים ושירתן. הידע שלה בנושאי מדע, תרבות וספרות מפעים, והדרך שבה היא שוזרת את ההקשרים התרבותיים, הפילוסופיים והזואולוגיים בסיפורים על בעלי החיים היא חלק מהבלתי אפשרי בקִטלוג הספר. מעל לכול גורני מתבוננת בבעלי החיים מנקודת מבט שחסרה בעולם הזה: היא מסרבת לנכס את הטבע ואת בעלי החיים לאדם, למשל במסגרת שבי או ביות, ותחת זאת קוראת קריאה חד־משמעית להתייחס אל בעלי החיים כאל יצורים אוטונומיים ובעלי תבונה וזכויות, שאינם מתקיימים כדי לספק עבורנו צרכים שונים. משרתת את מטרתה זו גם בחירתה בבעלי חיים מוּכרים פחות, למשל סנונית רפתות, ביזון, שעיר מצוי, נחש העין – לצד מוכרים יותר כגון צוצלת או חמור הבית, שאיור דמותו מעטר את הכריכה. "האם אנחנו רוצים להרגיש שווים לחיה? האם אנחנו מסוגלים לכך או מפחדים מכך? … האם אנחנו מפחדים מן הפראיות? מהמגע עם הפראיות שבחוץ ובתוכנו?". גורני שואלת שאלות הומניסטיות ופוליטיות נוקבות, שנכון תמיד להעלות.
גם בחלקים הממואריים בסיפורים בולט כוחה של גורני ככותבת. הנה כך למשל:
ובתענוג השקט נמהל גם צער. כולם כבר קמו וגמרו לאכול ארוחת בוקר ושוב תהיה לבדה. הצער התערבב בתענוג. כמעט שלא היה הבדל בין התחושות. ואולי לא היה הבדל, ומן המזיגה הזו נולד געגוע גדול. לא ברור למה, אבל נולד. געגוע. אולי לא געגוע. אולי המיית הלב עם המיית הגוף. אולי המיית הלב עם המיית הצוצלות. שתי המיות. המיותיים.
24-06-2020 נעם פרתום, כאן תאגיד השידור הישראלי
"דיוקן זואולוגי, לקסיקון" הוא ספר מלא הפתעות, מסעיר ומענג שראה אור השנה בהוצאת פרדס. גורני עסקה בשמירת טבע וחקרה אקולוגית נדידת ציפורים ושירת ציפורים, ככה שהיא ד"ר לאקולוגיה התנהגותית אבל בימינו היא בכלל מלמדת מגדר באוניברסיטת חיפה וכותבת. הספר הזה הוא אפוא מין וריאציה סגנונית חופשית ויצירתית על הלקסיקון הזואולוגי הקלאסי. לכל חיה שהיא בוחרת להתמקד בה, לפי סדר אלפביתי, גורני נותנת הגדרה רחבה אבל אז גם מקשרת אותה לאסוציאציות תרבותיות ופרטיות. מדובר על חיבור מהמם בין אקדמיה לספרות. אם זה מה שהיו עושים באוניברסיטה - בכזאת רמה של שאר רוח וחירות אמנותית - אין לי ספק שהייתי נשארת שם לעד.
הזרימה המשוחררת של גורני בין רפרנסים ממנעדי גובה שונים של ההגות והספרות האנושית לבין איזכורים והיזכרויות - לפעמים כמעט אגביים - מחייה שלה, היא שהופכת את הספר הזה לפסיפס כה מרענן ומרתק לקריאה. באופן זה, בערך על "חמור הבית" למשל, אנחנו מתחילים בהדהוד ממיס לב של יואל הופמן על ריסי עיניה היפים של האתון, למדים שהחמור הוא סמל המפלגה הדמוקרטית מאז 1828, מתוודעים לציטוט מפליא ומרטיט על האתון מתוך מסכת אבות, נזכרים ב"הרפתקאות חמור שכולו תכלת" לנחום גוטמן ובאיה חברו של פו הדב לא.א. מילן וכמובן שלא יכולים לחמוק "מחמורו של משיח".
במקביל המחברת מציפה לתודעה ביטויים ודעות קדומות על חמורים, מפגישה אותנו עם חמורים מכוננים מימי ילדותה ועם חמור חולה אחד בהר בסיני שהיא ובן זוגה הצילו בעזרת תה מעלי ערבה שצמחה בג'בל צפצפה. מכאן קצרה הדרך עד ההיגוג של גורני על חמורים משוטטים של פלסטינים שמשטרת ישראל מחרימה. זו רק דוגמה קטנה וחלקית אחת מתוך ספר האוצרות הזה, אך היא מדגימה היטב בעיניי את המזיגה המהפנטת והאפקטיבית כל כך שגורני יוצרת בין האישי לפוליטי על כל גווניו. רוצו לקרוא!