"אנחנו מוסד הנעורים, המקומות המוזנחים אשר מצאתם בילדות. אנחנו הקשר היחיד שנותר בין צדק לפוליטיקה. אנחנו חזות הכול. אנחנו בתקופת המתנה, זועמים בגלל חוסר הצדק והזמן שפועל לטובתנו. כמו הנשים הרציניות שמנקות בתי חולים ומסדרונות של מיליוני בניינים כאן בברלין. הן חוסכות את כספן לאט, בלי שוםסיוכי שמשהו יצא מזה. המפקחת מדברת אליהן כמו אל שפחות, הגב כואב, והבית שלהן רחוק מתמיד, באיזו מדינה עם שם אירוני כמו 'הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו', אבל הזמן פועל לטובתן. הן מרגישות את זה. הן חושבות שיחסכו סנט לסנט, ובסוף יחזרו הביתה ויקנו חתיכת אדמה טובה, וכולם יתנו להן כבוד כי הן עשו את זה באירופה. ככה גם אנחנו מרגישים, כי כעת הכול מעורפל ואף אחד לא עומד לצד הצדק, ואת המלחמות אנחנו לא מבינים, אבל הזמן פועל לטובתנו: יום אחד עוד יתגלה הקשר הנסתר בין כל המלחמות והמהומות, הקשר הסבוך בין המלחמות בלבנון ובקונגו, בין המהגרים האבודים בדרום אירופה למהומה האזרחית במקסיקו. הכול עוד יתגלה, כל מה שמישהו מסתיר מאיתנו כדי שלא נוכל לבחור צד, כדי שנישמע מגוחכים כשנאמר: אנחנו נעמוד לצד הצדק. המלחמות הן שושלת, והגבולות שעליהם אנחנו שומרים הם סודות המשפחה המכוערים".
כך מנסה גדעון אלתרמן - לוחם שייטת צוללות לשעבר שאיבד את האמון במדינה בעקבות מלחמת לבנון השנייה - להסביר את דרכו החדשה לסוכן מוסד ישראלי שנשלח בעקבותיו לברלין. המפגש הנפיץ בין השניים, תחת עומס של זכרונות מארץ הלאום, ומהחזית הרב־לאומית שניצתה במקסיקו כביטוי להתפוררות המבנים הלאומיים, מתפתח לכיוונים אחרים מאלה שהיו אמורים להשיב למולדת את הבן האובד. הגבולות עומדים להיפרץ, ובקרוב מאוד גם רודף וגם נרדף, וכל אדם אחר בעולם, יצטרך להחליט איפה הוא יהיה כאשר יחלו מאורעות התשע"ט.