נדמה כי מדינת ישראל החלה כפרויקט סוציאליסטי הנישא על ידי קואליציה של מפלגות שמאל ששורשיהן בעבר היישובי, בראשות מפא"י ובהנהגתו של דוד בן גוריון. למעשה, החל כמעט מיומה הראשון, מדינת ישראל הייתה פרויקט ציוני־לאומי שהקואליציה הזו יותר מכול בנתה וטיפחה, בעוד שהסוציאליזם נדחק יותר ויותר לשוליים עד שאופסן. כמו בכל מעשה היסטורי, האנשים הם שעושים היסטוריה בתנאים שמצרים את חופש הפעולה שלהם, אבל יש בידיהם ברירה מסוימת. בזמן ההוא עמדה בפני האליטה השלטת הבחירה בין מודל קפיטליסטי שכבר נטע שורשים חזקים במערב, לבין המודל הסוציאליסטי שדמותו המעוותת נשקפה בברית המועצות ובגרורותיה במזרח. בין לבין, היה מודל נוסף, המודל הסוציאל דמוקרטי שגם לו היו כבר מהלכים במדינות הדמוקרטיות. לכאורה, נבחר המודל האחרון; למעשה, כבר בראשית ימיה של מדינת ישראל הציונים־הסוציאליסטים החלו דווקא בטיפוח תנאי קיום למודל הקפיטליסטי כשהם מתרצים זאת בכורח הנסיבות שהעדיפו את תהליך בינוי העם והמדינה. למעשה, הם עשו היסטוריה כאשר הם עצמם אחראים גם ליצירת התנאים שהכתיבו את חופש הפעולה שלהם. מאוחר יותר, כאשר ההנהגה עברה מידי השמאל לידי הימין, לא היה לאחרון צורך בתירוצים כי נאו־ליברליזם היה מאז ומעולם בן בית אצלו. הוא גם לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה כי קודמיו מן "השמאל" כבר הכשירו את הדרך להפיכתה של ישראל לקפיטליסטית. מן האדום הדומיננטי נותר דגל אחד או שניים ביציעי הפועל תל אביב. מדינת ישראל של היום היא קפיטליסטית על כל מה שמשתמע מכך בחלוקת העבודה המעמדית, אי־השוויון הכלכלי, ההתמסחרות המואצת של התרבות ועוד. יש מי שהם שבעי רצון מכך ויש מי שדעתם אינה נוחה מזה בלשון המעטה. אבל כרגע זה מה שיש, והעתיד למרבה השמחה או הצער, נראה כמו ההווה.