תופיק זיאד (1994-1929) היה משורר פלסטיני לאומי ומנהיג קומוניסטי מסור. במשך ארבעה עשורים היווה זיאד דמות בולטת בחיים הפוליטיים בישראל - כחבר מועצה מקומית, ראש עיריית נצרת וחבר כנסת. הוא גילם את המאבק הקולקטיבי של אזרחי ישראל הפלסטינים, קרא תיגר על הממשל הצבאי בעקבות הקמת מדינת ישראל, הוביל את השביתה הארצית נגד החרמת הקרקעות ב-1976, הידועה כ"יום האדמה" ומחה ללא לאות על הכיבוש הצבאי הישראלי לאחר 1967. בספר זה מציג תמיר שורק את הביוגרפיה הראשונה של דמותו הכריזמטית של זיאד. חייו התאפיינו במתח בין כתביו המהפכניים כמשורר אנטי קולוניאלי לבין פועלו הפוליטי הפרגמטי במרחב הציבורי הישראלי. הוא היה חסר פשרות במחאה אל מול העוולות כלפי העם הפלסטיני, אבל תמיד היה מחויב לחזון אוניברסלי של אחווה ערבית-יהודית. השילוב הזה הוא שהפך את זיאד למנהיג יוצא דופן והופך את עלילת חייו האישית לסיפור מרתק על פלסטינים, מדינת ישראל, ומאבק למען צדק חברתי.
מבוא
ישראלי כותב על פלסטיני
טוויית הסיפור
פרק ראשון: קומוניזם ואנטי־קולוניאליזם
לאומיות וקומוניזם
קומוניזם בנצרת
חילוניות
נכבה
פרק שני: היאחזות במולדת
מאבקי עובדים
המאבק על מועצת העיר
עינויים
טבח והתנגדות
1 במאי 1958
פרק שלישי: אותות של מודרניות
פרשנותו של זיאד למודרניות
אחוות עמים
עלייה חילונית לרגל
כפירה מפורשת
נישואין בין־דתיים
פרק רביעי: אש צולבת
פיצול במפלגה
שירת ההתנגדות
חזיתות חדשות
פראג
עימות בשתי חזיתות
פרק חמישי: מאבקים מקומיים
מאבק במעלה ההר
הבחירות של שנת 1975
תגובות
רוח של התגייסות
חינוך
אופוזיציה
המקומי והלאומי
פרק שישי: הנהגה לאומית
זיאד והתקשורת העברית אחרי 'יום האדמה'
שערוריית נאום הכיבוש
הקמתה של החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון
ניסיון התנקשות
אחדות פלסטינית
פרק שביעי: ילדים בשדה הקרב
המחאה נגד מלחמת לבנון
היריבות עם הרשימה המתקדמת לשלום
אינתיפאדה
זיכרונות כואבים מאחורי הסורגים
פציעתה של עֻבּוּר והחזרה אל השירה
פרק שמיני: לוחם קודש חילוני
התנועה האסלאמית
מאבקי דת מקומיים
הרטוריקה של זיאד נגד התנועה האסלאמית
הפרדה מגדרית באירועי 'יום האדמה'
פרק תשיעי: מקל בגלגלי ההיסטוריה
המקונן
סופה של ברית המועצות
פרסטרויקה בתוך המפלגה
תקווה חדשה
פרק עשירי: אוסלו — השמיים הם הגבול
פיוס עם מפלגות השמאל הציוני
עימותים
אוסלו
מוקשים על הדרך
תאונה בדרך לירושלים
אפילוג
מנהיג פלסטיני ומחוקק ישראלי
מרקסיזם כמצפן מוסרי
מָה שֶׁשַּׁיּךְָ ליִ