*

שָׁנִים אַתְּ תְּשׁוֹטְטִי בְּתוֹךְ

הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּךְ, לְגַלּוֹת לָמָּה,

מִכָּל הַנָּשִׁים בָּעוֹלָם, דַּוְקָא אַתְּ

נִבְחַרְתְּ. תֵּלְכִי לִמְטַפֵּל בַּגּוּף, מְטַפֶּלֶת

בַּנֶּפֶשׁ, מְדַקֶּרֶת, רֶפְלֶקְסוֹלוֹגִית, מְתַקְשֵׁר.

יַגִּידוּ לָךְ: יֵשׁ יֶלֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָבוֹא

דַּרְכֵּךְ לָעוֹלָם. הוּא קוֹרֵא לָךְ.

אַתְּ לֹא תַּצְלִיחִי לִשְׁמֹעַ אֶת הַקְּרִיאָה

גַּם בַּדְּמָמָה הֲכִי גְּדוֹלָה. 

שיריה של חגית אלמקייס נוגעים בשאלות עמוקות הקשורות למהותה של אישה שאינה אם. ציר ההתרחשות שממנו נובעים השירים רצוף בחוויות של גילוי והתחדשות, עד שנדמה כי כל אפשרות שנחסמת מולידה אדוות חדשות של אפשרויות קיום. שיריה מזכירים לנו כמה חירות טמונה במצבים שבהם לכאורה הכל נתון מראש, ומפנה זרקור עדין לעושר המסתתר דווקא באזורי הכורח של המציאות.

לי ממן

בשפה חסכונית וחדה כתער מנסחת חגית אלמקייס את המורכבות הכרוכה בבחירה כנגד כל המוסכמות. על ידי כך, היא לא רק מעניקה לשירה העברית יצירה בעלת עומק אלא גם נותנת קול ואור לחוויה מושתקת.

רון דהן